ולשיטת הגר״א בשנו״א כאן, כל מה שמוסיף אחרי שהפריש מקצת בכורים ע״מ שלא להשלים יש לו דין של תוספת בכורים. ועיין במל״מ פ״א מה׳ מתנות עניים הט״ו.
עיין במלונות ערך זכי, ומ״ש בהירושלמי כפשוטו, עמ׳ 114.
עיין סמ״ג ל״ת רפ״ד, פ״א ע״ד, שפירש את משנתנו בדיעבד.
עיין רש״י
שבת כ״ג א׳; מאירי שם; ראב״ד ומיוחס להר״ש בפירושיהם לתו״כ שנביא להלן. וכן פירש גם בפירוש רבינו הלל שם.
״מחמת הקצירה שקצר כל השדה ולא שבק אלא לפיאה״ (פירוש רבינו הלל כת״י).
במיוחס להר״ש שם: ״ויש מפרשים שצריך לקרות לה שם״. ועיין להלן פ״ב סה״ז.
כ״ה הגירסא בהוצאות שלפנינו ובמה״ג ויקרא, עמ׳ 475 (אלא שהוסיף ע״פ הר״מ: מכל המשוייר). ואפילו לפי הגירסא שנביא להלן הכוונה היא לדברי ר״ש גרידא.
ועיין בפי׳ הרש״ס פ״ד, ח׳ ע״ד, ד״ה ומשום שאמרה.
דבר רגיל מאד בירושלמי ובתוספתא, עיין מ״ש בהירושלמי כפשוטו עמ׳ 272; הרי״ן אפשטין מבוא לנוה״מ עמ׳ 944 ואילך. ודבריו בעמ׳ 934 צריכים תיקון לפי מה שכתבנו כאן. ועיין מ״ש להלן שו׳ 51, הע׳ 73.
וכ״ה הגירסא לפני הראב״ד שם. ועיין גם בהגהת תמת ישרים ובחזקוני קדושים, ד׳ קרימונא, צ״ט ע״ד.
בירושלמי (פ״ב ה״ז, י״ז רע״ב) שנינו: כילה את שדהו ושייר בה כדי פיאה, כיון שקצר שיבולת הראשונה חזרה פיאה לעומרין, מפריש מן הקציר וכו׳. ולפ״ז אם לקח לעצמו קלח אחד מן הפיאה שהפריש כשיעור, מותר לו להפריש מן התלוש, אבל בוודאי שאסור לו להוסיף, שאין עליו חיוב אלא להשיב את הגזילה מן התלוש, וחזר החיוב לעומרים בכשיעור שקבל עליו במחובר. ופשיטא שאינו עניין לכאן שמדברים על תוספת פיאה וסמיכה לקלה שגרע מן השיעור.
לפי רב נתן אב הישיבה בפירושו למשנה, עיין מ״ש הר״ש אסף בקרית ספר ש״י, עמ׳ 535.
בפי׳ ר״י בכור שור לויקרא (הצופה מארץ הגר כ״ח, עמ׳ 240): מפני שלשה דברים אמרה (צ״ל: אמרו, או אמרה תורה) שמניח אדם פאה בסוף שדהו מפני החשד וכו׳ ומפני בטול עניים וכו׳ ומפני הרמאים וכו׳.
בכ״י שם צ״ל: ״ע״י דרב בר (בי) מודעתון דבנוי דר״ח רובא״, כלומר, מפני שרב הוא בן דורם של בני ר׳ חייא הגדול.
פ״ב מה׳ מתנ״ע ה״ב: והתמרים בין יבשים בין רכים. ועיין באו״ש שם.
ובזה מתיישבות קושיות הראשונים, עיין מש״ש.
וכן מצאתי עכשיו בערוך על קלף ערך בנות שבע: פיטידיאה.
ועיי״ש במאמרי הנ״ל (בפנים), עמ׳ 50 הע׳ 61, מ״ש בשם תיאופרסטוס שהיונים נהגו לקרוא לפרי של אורן ממין זה: תאנים.
וכ״ה כמעט מלה במלה אצל פליניאוס בספרו תולדות הטבע, ספר ט״ז פמ״ד סי׳ ק״ז, עיי״ש במאמרי הנ״ל, עמ׳ 49.
ועיין במה״ג ויקרא, עמ׳ 476, וניסח ע״פ הר״מ.
ועיין בתוספ׳ אנשי שם שתמהו על רבותינו הנ״ל, מניין להם שאמת המים להלן היא מדברי הת״ק ולא מדברי ר׳ יהודה, שהרי אפשר שהת״ק קורא לה שלולית ור״י קורא לה אמת המים, והכל הוא מדברי ר׳ יהודה. וכבר העיר על כ״ז מהר״י קורקוס בפ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ב.
וויענער צייטשריפט פיר דיע קונדע דעס מארגענלאנדעס כ״ה, עמ׳ 194 ואילך.
עיין, לדוגמא, ערוך ערך שביל וערך קבע, מה״ג ויקרא, עמ׳ 476, יריאים השלם סי׳ קי״ט ועוד.
בקטעים מן הגניזה הוצ׳ קאהלע ובמשנה כת״י קויפמן: והקבוע וכו׳. וכ״ה בתו״כ שנביא להלן בכי״ר. ואין היא משנה את העניין, והוי״ו אינה אלא וי״ו הפירוש, עיין מ״ש הרי״ן אפשטין במבוא לנוה״מ, עמ׳ 1080.
והביאוהו כמה מן הראשונים, עיין אהצו״י, עמ׳ 23. ויש להוסיף פי׳ הראב״ד ב״ק ס״א א׳. ויש שם ט״ס כמו בתוספ׳ רי״ד שם.
וכ״ה הגירסא גם בכי״ר. ובנוסח הרש״ס: כמה דר׳ מאיר אמר חיוב בפאה וכו׳, כן ר׳ יהודה אומר וכו׳. ואין גירסא זו משנה את העניין.
כלומר, התלמוד רצה לומר בתחילה שטעמו של ר״מ הוא משום שאין קצירת שחת התחלת קצירה, ואם קצר לשחת דינה כשדה בור, בין משקצר לפני שהביאה שליש ובין לאחרי שהביאה שליש. ור״ש בשיטתיה (תוספתא מנחות ספ״י, וכגי׳ כי״ו שם. ולפנינו חסרה המלה ״ובפאה״) שפוטר מפאה בקוצר לשחת אפילו אחרי שהביאה שליש.
ואח״כ יש שם ט״ס בפסק שהוכנס לתוך הסוגיא, עיין בהערות הר״ש טרויב, 289 ע״א. ועניין הפסק שם אינו שייך לנידון שלפנינו כאן.
כ״ה בד״ב. ובד״ו: ואוקימנא, והמלה ״לברייתא״ חסרה, אבל מתוך הסיגנון משמע שהכוונה לברייתא, ולא למשנתנו.
כלומר, ודינה כשדה שזרעה ולא עשתה תבואה שבוודאי אינה מפסיקה. ומוכח שלוא היתה מביאה שליש היתה מפסיקה אפילו אם אכלה חגב. ואעפ״י שאינה חייבת בפיאה, מ״מ התבואה כבר הגיעה לחיוב פיאה; ואחרי שסולקה ממנה התבואה שהגיעה כבר לחיוב פאה דין השדה כשדה בור, שהרי כבר הוציאה את שלה, וע״פ רוב אינה ראויה יותר לזריעה בלי חרישה מחדש. והוא הדין שאם קצרוה שחת לאדם לפני שהביאה שליש אינה מפסיקה, אלא שדברה הברייתא בהוה, שאין דרך בני אדם לקצור מאכל אדם לשחת. וכ״ז הוא בניגוד גמור לפירוש הירושלמי בברייתא זו שהעמידוה (עיין מ״ש להלן שו׳ 37–38) בשהביאה שליש, ואף ר״מ מצריך חרישה, משום שאין בקרסום הנמלים ושבירת הרוח חיוב פיאה. ולפנינו בבבלי
(מנחות ע״א ב׳) הגירסא הפוכה, והעמידוה לברייתא זו כשהביאה שליש, ודלא כגי׳ בה״ג.
כ״ה בד״ב. ובד״ו מוסיף בטעות: הויא קצירה, אבל מן הדבור ״לאדם נמי״ ברור שהכוונה היא לא הויא קצירה. וזהו נגד הגירסא בגמרא שלנו, שמסקינן שלר׳ יהודה דווקא קוצר לבהמה, אבל לא לאדם, עיין ברש״י ובמיוחס לר״ג. ומתוך המשנה עצמה שם אין ראיה, מפני שאפשר לפרש אף דברי הת״ק: קוצר שחת לאדם ומאכיל לבהמה תבואה גמורה (ע״י קיטוף), וכפי שמוכח מרהיטת לשון הסוגיא
בפסחים כ״ג א׳ (עיי״ש ברש״י, במאירי ובתוספת שם. ובתוספ׳ מנחות ד״ה אימור), ור׳ יהודה לא בא אלא לפרש.
וזהו ממש כמסקנת הירושלמי כאן. ופירושו, כשם שלר׳ יהודה בפחות משליש לא הויא קצירה, אפילו קוצר לאדם, והוי ליה פטור פיאה, אף לר״מ כן, ולפיכך פסקה הברייתא שלעיל שבפטור פיאה אף לר״מ אינו מפסיק אלא אם כן חרש.
כלומר, ר״ע אינו מחייב פיאה לכל אחת ואחת אלא דווקא במנמר לקליות, והיא תבואה שהביאה שליש, אבל עדיין לא נגמרה. וכן פירש הרש״ס בירושלמי בסוגיין, והוסיף: דהא בלא הביאה שליש לקליות לא חזי וכו׳ כדאיתא בפ״ק דחלה. וכוונתו לירושלמי חלה (פ״א ה״ד נ״ז ע״ד): מהו שחייבין על לחם שלו (כלומר, מתבואה שלא הביאה שליש) משום חדש וכו׳? את שחייבין על קלי שלו משום חדש וכו׳. ופירש הרש״ס שקלי אינו אלא בשהביאה שליש, אבל לפני כן אינה אלא שחת, ואינה ראויה לקליות. וכן פירש בפ״מ. ועיין בעמודי ירושלים שם, אבל לפי פירושו צריך למחוק את החצי השני של המאמר, כמו שהגיה הגר״א ז״ל. ועיין בה״א שם, נ״ז רע״ב.
כלומר, שהתבואה כבר נגמרה, אלא שהיא עדיין לחה ורכה, נותן מאחד על הכל. ולפ״ז ר״מ הוא בשיטת ר״ע ממש, ודווקא בקוצר אחרי שהביאה שליש לשחת מפסיק, אבל אם כבר נגמרה אלא שהיא עדיין לחה הויא לה התחלת קצירה ואינה מפסיקה.
ולפ״ז אפילו קוצר תבואה לחה שלא לשחת אלא לטחינה ולקמח אף היא היתה צריכה להפסיק.
עיין בריבמ״ץ ובר״ש כלאים פ״ב מ״ו. אבל בפיה״מ להר״מ שם לא פירש כן. וכנראה שפירוש הר״מ מיוסד על פירוש הר״ח ב״ב ל״ו א׳ כפי שמעתיקו ברשב״ם שם ד״ה תפתיחא. אבל עיין בתשה״ג אסף הוצ׳ מק״נ, ירושלים תש״ב, עמ׳ 216, ובהערה 3 שם.
עיין ירושלמי כלאים פ״ב ה״ו, כ״ז סע״ד, ר״מ פ״ד מה׳ כלאים ה״ו ובתיו״ט שם פ״ב מ״ו, ובפי׳ הרש״ס בסוגיין.
עיין בפי׳ הרא״ש (בפי שנים) למשנתנו ובר״מ פ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ד.
והיא שדה שנחרשה חרישה ראשונה, כדי להוציא את הקוצים ואת השלפים, עיין ב״מ פ״ט מ״א. ועיין ירושלמי שביעית פ״ד רה״ב, ל״ה ע״א,
ובבלי מנחות פ״ה א׳.
כלומר, שר׳ יהודה מפרש את דברי הת״ק בשלולית, וכפירוש הר״מ בפיה״מ שהיינו שלולית היינו אמת המים. אבל אם אמת המים לחוד ושלולית לחוד (עיין מ״ש לעיל שו׳ 33 ד״ה הנחל והשלולית) עלינו לפרש בירושלמי ״ולא פליגין״ כלומר שאין חולק על ר׳ יהודה.
ואין הוא ת״ק של משנתנו שנקט בלשונו ״שלולית״, ולא הת״ק של התוספתא (לפי פירוש הר״ש והרא״ש) שאינו מזכיר קבועה כלל, אלא תנא אחר.
עיין רש״י בראשית ל״א, י׳.
עיין מ״ש הר״א פינקלשטיין ב־BASOR (בוליטין של החברה האמריקנית למחקר המזרח) 94, אפריל, 1944, עמ׳ 29.
כ״ה בכי״ל. וכן מעתיק מן הירושלמי בפי׳ רבינו הלל לתו״כ, עיין במאמרו של ר״א פינקלשטין הנ״ל. ובירושלמי כי״ל תוקנה החי״ת של ״חוצד״ לקוף, כלומר, קוצד, קוצר.
וכן, כנראה תקנו הסופרים אף בתו״כ. עיין ספר יריאים השלם סי׳ קי״ט, מ״ז ע״א, ובפי׳ הרש״ס שהזכרנו בפנים. ועיין מאירי חולין, עמ׳ 509 (והעתיק בשם התו״כ את לשון הבבלי) ועוד.
עיין על פירושים נכונים ממין זה בדוגמאות שהבאתי בסה״י לכבוד הרי״ן אפשטין (תרביץ ש״כ), עמ׳ 114.
עיין פאה פ״ד מ״ד ושביעית פ״ה מ״ד ועוד. ועיין אבות פ״ד מ״ה. ונזכר גם קרדום של ניכוש (כלים פכ״ט מ״ז;
ירושלמי מגילה פ״א ה״ט, ע״א ע״ב ובמקבילה בנדרים) שעוקר את העשבים עם השרשים.
עיין פיה״ג לטהרות, הוצ׳ הרי״ן אפשטין, עמ׳ 30, הע׳ 15.
עיין ירושלמי מגילה פ״ד ה״א, ע״ד ע״ד: זרע דכיתן, וזרע ליה וחצד (=ועצד) ליה.
והמפרשים פירשו את משנתנו (פ״ד מ״י) בדברים שדרכם בתלישה. אבל מסתימת לשון המשנה והתו״כ משמע שבסתם תבואה אנן קיימין. ועיין להלן.
להלן (מנחות פ״י הכ״ח) שנינו: ר׳ שמעון בן אלעזר אומר מקטפין לפני העומר. וכן בבבלי (
פסחים י״א רע״א;
מנחות ס״ח א׳): שאני חדש מתוך שלא התרתה לו אלא ע״י קטיפה. ונראה שבעומר אין איסור אלא בקצירה דווקא, ואפילו תלישה מותרת לכתחילה לר״ש בן אלעזר ולר׳ יהודה. ואף שם לא דברו חכמים אלא בהוה, משום שלפני העומר לא קצרו את כל התבואה אלא מקצתה כדי לאוכלה מיד, מחמת חביבות החדש בזמנו, ולא קטפו אלא ראשי שבלים. ובזמן הקצירה הסירו אף את הקשים שנשארו אחרי הקטיפה.
כתובות ספי״ב, ל״ה ע״ג; גיטין פ״ה סה״א, מ״ו ע״ד.
ב״ב קל״ב א׳ (בהוצאות שלנו ובגאונים ובראשונים); שם ק״נ ב׳.
ב״ב קל״ב א׳ בכתי״י ובראשונים, עיין דק״ס, עמ׳ 364, הע׳ ע׳. וכ״ה בתשה״ג גיאוניקא ח״ב סוף עמ׳ 152.
כנראה שהגאון מפרש ששמואל ורב נחמן סוברים כר׳ יוסי שאינו מצריך כתיבה לשיטת הבבלי, כמו שפירשו כמה מן הראשונים.
ועיין גם בתשה״ג אסף, הוצ׳ מק״נ ירושלים תש״ב, עמ׳ 32, ובהערות שם.
כ״ה בכל כתה״י שבדקתי. וכ״ה בהוצ׳ הרצאג, עמ׳ 16. ולפי גירסא זו אין צורך שיחלק בפניה ממש אלא מספיק אם שמעה ולא מחתה. וכן פסק רבינו בחבורו פ״ו מה׳ זכיה ומתנה ה״ט. ופירש רבינו שרב נחמן סובר כשמואל אבל לא כשמואל ממש, עיין הבאור החביב בהעמק שאלה סי׳ ל״ג אות ז׳, מ״ש בשיטת רבינו.
כ״ה בכתי״י, בהוצ׳ הרצאג ובפיסקא שבמ״מ פ״ו מה׳ זכיה ומתנה ה״ט בדפוסים הישנים. ורבינו מביא ראייה מלשון המשנה שאמרה איבדה-בפיעל (ולא אבדה-בקל), ומשמע שהיא מאבדת את כתובתה בידים ע״י שתיקותה.
עיין רשב״ם ושטמ״ק ב״ב שם ור״מ הנ״ל.
או״ז ב״ב הנ״ל (אבל עיין מ״ש הרא״ש שם פ״ח סי׳ ל״ד בשם הר״ח), עליות של רבינו יונה בשטמ״ק שם.
קל״ב ב׳, בכי״מ ואצל הראשונים, עיין דק״ס שם, עמ׳ 364 הע׳ צ׳, וכ״ה אף בעיטור שכ״מ, הוצ׳ רמא״י נ״ט ע״ב.
הגהת בעל ה״ד אינה מתקבלת, שהרי הגירסא ר׳ יוסי כאן היא בכל נוסחאות התוספתא. וכן מעתיקים הריבמ״ץ, בעל העיטור ובעל או״ז (אלא ששם בט״ס: א״ר אסי) הנ״ל.
והמלים ״אמר ר׳ יוסי״ היא פיסקא קטועה מן המשנה, כדרך התוספתא, עיין מ״ש לעיל עמ׳ 6 בשם ר״ת.
סי׳ קכ״א, י״ט ע״ג, ועיי״ש בסוף הסימן. וכן הבין את דבריו הר״י לובעצקי בהערה ט״ו לספר ההשלמה ב״ב סי׳ ט׳, כ״א ע״א.
אם לא שנפרש כשיטה שמביא הרא״ש (
ב״ב פ״ח סי׳ ל״ד) בשם הר״ח, ולפיה לא פירש רב נחמן את המשנה, אלא חידש דין מיוחד. ועיין תשה״ג אסף הוצ׳ מק״נ, ירושלים תש״ב, עמ׳ 32.
השמיט ״קרקע״ ע״פ מסקנת הבבלי
(ב״ב ק״נ א׳) שה״ה אם שייר מטלטלין. וכ״ה בירושלמי שנביא להלן.
הר״ח (לפי תוספ׳ ב״ב קמ״ט ב׳ הנ״ל) והרי״ף (
גיטין פ״א סי׳ ת״ו) פירשו מפני שאין העבד יכול לבור את ה״כל שהוא״ כדי שיקנה את השאר, וממילא לא קנה כלל את הנכסים. ועיין רש״י גיטין ח׳ סע״ב. ובהשגות הראב״ד על הרי״ף שם הביא בשם יש אומרים שהעבד אינו זוכה בנכסים מפני שהשם ״כל שהוא״ משמע מרובה ומשמע מועט ומשמע נמי כלו, כל שהוא-כל מה שהוא (עיין משנת כלים פי״ט מ״ג; שם ספכ״ט ועוד בכ״מ). ולפי שיטה זו אפילו לא פירש בעל השטר את הקרקע ואת המטלטלים, אלא שסיים את המדה, כגון בית רובע קרקע, יצא לחירות.
כן פירשו הר״ח והרי״ף בגיטין הנ״ל. ועיין בהשגות על הרי״ף ובמאירי שם, עמ׳ 26, ומ״ש לעיל הערה 68. ועיין בתוספתא להלן.
ר״י מיגש ב״ב קמ״ט ב׳ ועוד. עיין ביד רמה שם ובהשגות הנ״ל.
והר״י מיגש מסביר אחרת, עיי״ש, ועיין בהשגות הנ״ל.
כן משמע מלשון הר״ח (אוה״ג גיטין, עמ׳ 5), הרי״ף והר״י מיגש הנ״ל. וכן מפורש בר״מ ריש פרק ז׳ מה׳ עבדים, ועיין רשב״א
גיטין ט׳ א׳ ומאירי שם, ריש עמ׳ 27.
עיין לעיל הערה 10.
הובא בתוספ׳ ב״ב קמ״ט ב׳ ד״ה שייר (א).
ולא כמו שפירשו בתוספות הנ״ל שהירושלמי מפרש את דברי הת״ק שבמשנה ודברי ר׳ אלעזר שם.
או״ז ב״ב סי׳ קפ״ז הנ״ל, תוספ׳ ב״ב קמ״ט ב׳ ד״ה שייר ובגליון שם, רמב״ן
גיטין ח׳ ב׳, רשב״א שם, ריטב״א נדרים נ״ו (אשי ה׳ ל״ט ע״ד), פי׳ הרא״ש כאן ספ״ג, גיטין פ״א סי׳ ז׳, תוספותיו לב״ב (לפי שטמ״ק) ב״ב קמ״ט רע״ב. ועיין בר״ש כאן ספ״ג ובתוספ׳
גיטין ט׳ א׳.
ולא כפירושו בגיטין לפני שחזר בו, עיין בחי׳ הרמב״ן
גיטין ח׳ ב׳ הנ״ל.
הנ״ל חוץ מן הרמב״ן, עיין להלן.
אפשר שנשמט שם לפני כן פירוש הר״ש, עיין לשון הרא״ש בגיטין פ״א סי׳ ח׳ שהביא את שני הפירושים.