×
Mikraot Gedolot Tutorial
תוספתא
פירוש
הערותNotes
E/ע
תוספתא פאה א׳תוספתא
;?!
אָ
(א) אדברים שאין בלהן גשיעור, הפיאה דוהבכורים והראיון וגמילות החסדים ותלמוד ותורה. זהפיאה יש חטלה שיעור מלמטה ואין לה שיעור ימלמעלה. העושה כל שדהו יאפיאה יבאינה יגפיאה. (ב) ידעל טואילו דברים נפרעין מן טזאדם בעולם הזה והקרן יזקיימת יחלעולם הבא, על יטע״ז ועל כגלוי עריות ועל שפיכות דמים, ועל לשון הרע כנגד כולם. זכות יש לה קרן ויש לה פירות, כאשנ׳ אמרו צדיק כי טוב כי כבפרי וגו׳. (ג) כגעבירה יש לה קרן ואין לה פירות, כדשנ׳ אוי לרשע כהרע. כואם כן כזמה אני מקיים כחויאכלו מפרי דרכם כטוגו׳, לעבירה שעושה פירות יש לה פירות, לאשאין עושה לבפירות אין לה פירות. (ד) מחשבה טובה לגהמקום לדברוך הוא להמצרפה, מחשבה רעה אין לוהמקום לזמצרפה, לחשנ׳ לטאם און מראיתי בלבי לא ישמע ה׳, מאהא מה אני מקיים מבשמעי הארץ מג(הא מה אני מקיים) הנה אנכי מביא רעה מדעל העם הזה פרי מהמחשבות׳, אלא מומחשבה מזשעושה פירות המקום מחמצרפה עם המעשה, מטמחשבה נשאינה נאעושה נבפירות אין נגהמקום מצרפה נדעם המעשה. (ה) נותן אדם נהפיאה נומתחילה, נזובאמצע, ובסוף. נחואם נתן בין נטבתחילה ססאבין באמצע בין בסוף יצא. ר׳ שמעון סבאו׳ אם נתן בין סגבתחילה סדבין סהבאמצע בין בסוף הרי זו סופיאה, וצריך שיתן בסוף כשיעור. ר׳ יהודה סזאו׳ אם סחשייר קלח אחד סטסומך לו עמשם עאפאה, ואם לאו עבאינו נותן אלא עגמשם הפקר. עדעהאמ׳ ר׳ יהודה עובמה דברים אמורים בזמן שנתן עזפיאה ומבקש להוסיף. לא נתן מן הקמה עחיתן מן עטהעומרין, פלא נתן מן פאהעומרין פביתן מן הגדיש, לא נתן מן הגדיש יתן מן הכרי עד שלא פגמרח. ואם פדמרח, מעשר פהונותן. (ו) פואמ׳ ר׳ שמעון מפני פזארבע׳ פחדברים לא יתן אדם פטפיאה אלא צבסוף. מפני גזל צאהעניים, צבומפני צגבטול צדהעניים, ומפני צהמראית העין, ומפני צוהרמאין. מפני גזל צזהעניים צחכיצד, שלא יראה שעה שאין צטשם אדם קויאמר לעני קאמדעתו קבבוא וטול לך קגפיאה קדזו. קהומפני קובטל עניים כיצד, שלא יהו עניים יושבין קזומשמרין כל היום, קחואו׳ עכשיו קטהוא נותן קיפיאה, קיאקיבעכשיו קיגהוא נותן קידפאה, אלא מתוך קטושניתנה בסוף הולך קטזועושה מלאכתו קיזובוא ונוטלה קיחבאחרונה. קיטומפני מראית העין קככיצד, שלא יהו עוברין קכאושבין קכבאומ׳ ראו קכגהיאך קכדפלני שקצר קכהאת קכושדהו ולא קכזהניח קכחממנו פיאה, קכטשכך כת׳ בתורה לא תכלה פאת שדך קלוגו׳. קלאומפני הרמאין כיצד, שלא קלביאמרו כבר נתננו. דבר אחר שלא יניח קלגאת היפה ויתן קלדמן קלההרע. (ז) הירק קלואע״פ קלזשלקיטתו קלחכאחד, אין קלטמכניסו לקיום. קמתאנים קמאאע״פ קמבשמכניסו לקיום, קמגאין קמדלקיטתן קמהכאחד. ר׳ קמויוסה בי ר׳ יהודה קמזאו׳ קמחרטובות קמטתמרה פטורות מן קנהפאה, שאין ראשון ממתין לאחרון. ר׳ קנאלעזר בר׳ צדוק קנבאו׳ השיזפין חייבין קנגבפיאה. אחרים קנדאו׳ אף בנות שוח קנהוחלחלחין. (ח) קנואילו מפסיקין קנזלפיאה, הנחל, והשלולית, קנחדרך היחיד, ודרך הרבים, ושביל היחיד ושביל הרבים הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים, הבור, קנטוהניר, קסוזרע, וקוצר לשחת, ושלשה תלמים של פתיח, ואמת המים שאינה יכולה קסאליקצר קסבכאחת. קסגר׳ יהודה קסדאו׳ אם עומד באמצע קסהוקוצר מכאן ומכאן מפסיק, ואם לאו קסואין מפסיק. אכלה חגב, אכלה קסזגוביי, קסחקירסמוה קסטנמלים, קעשברתה הרוח או בהמה, הכל מודים שאם חרש מפסיק ואם לאו אינו מפסיק. (ט) קצר חציה ומכר את קעאהקצור, קצר קעבחציה והקדיש את הקצור, נותן קעגפאה מן קעדהאחד על הכל. קעההמדרגות שהן גבוהות קעועשרה טפחים, נותן קעזפאה מכל אחת ואחת. קעחואם היו ראשי שורות מעורבין, קעטנותן פאה מאחת על קפהכל. המארג חייב קפאבתחלתו קפבוחייב בסופו. (י) היו קפגבו קפדארבעה או חמשה גפנים, קפהבוצרן ומכניסן קפולתוך ביתו, קפזופטור מן הפרט קפחמן השכחה ומן קפטהפיאה, קצוחייב קצאבעוללות. קצבאם שייר, נותן מן קצגהמשואר על מה ששייר. קצדוהמידל נותן מן קצההמשוייר על מה ששייר. קצואמ׳ ר׳ יהודה קצזבמה קצחדברים אמורים קצטבמידל לשוק, אבל רהמידל לתוך ביתו, נותן מן ראהמשואר על הכל. (יא) רבהמקטף ומכניס לתוך ביתו, רגאפי׳ כל שדהו, פטור מן הלקט רדומן רההשכחה ומן רוהפיאה וחייב רזבמעשרות. (יב) הכותב נכסיו לבניו, רחוכתב לאשתו קרקע כל רטשהו, ריאיבדה כתובתה. ריאאמ׳ ר׳ יוסי ריבבמה דברים אמורים בזמן ריגשקבלה רידעליה רטולשם רטזכתובתה, אבל לא ריזקבליה ריחלשם כתובתה מה שנתן נתן, ריטוגובה כתובתה רכמן השאר. (יג) הכותב נכסיו לעבדו יצא רכאבן חורין, רכבשייר קרקע כל שהוא לא יצא רכגבן חורין. ר׳ שמעון רכדאו׳ הרי האומר כל רכהנכסיי רכונתונין רכזלפלוני עבדי חוץ מאחד רכחמרובו רכטשבהן לא רלאמ׳ כלום, חוץ מעיר רלאפלנית רלבושדה פלונית, רלגאע״פ שאין שם אלא אותה שדה ואותה העיר, זכה עבד רלדזה רלהבנכסים, רלווקנה עצמו רלזבן חורין. וכשנאמרו רלחדברים רלטלפני ר׳ רמיוסה רמאאמ׳ שפתים רמבישק רמג[משיב] דברים רמדנכוחים. זרעים, מועד, נשים, ב"ק, ב"מ, ב"ב – מהדורת הרב שאול ליברמן על פי כתב יד וינה 20 (= ב), עם שינויי נוסחאות מכתב יד ערפורט (ברלין 1220) (= א), קטעי גניזה (= ג), ודפוס ראשון (= ד), ברשותם האדיבה של בית המדרש ללימודי יהדות (כל הזכויות שמורות), שאר סדרים על פי דפוס וילנא
הערות
א דברים | ד [אילו] דברים.
ב להן | ד א להם.
ג שיעור | ד שעור.
ד והבכורים והראיון | א והביכורים והריאיון.
ה חסדים | א חסד.
ו תורה | ב פתוח.
ז הפיאה | ד פאה א פיאה.
ח לה שיעור | ד לו שעור.
ט לה | ד לו.
י מלמעלה | ד פתוח.
יא פיאה | ד פאה.
יב אינה | א אינו.
יג פיאה | א סתום.
יד על | ד חסר.
טו אילו דברים | ד אלו הדברים.
טז אדם | ד א האדם.
יז קיימת | ד א קיימת [לו].
יח לעולם | א בעולם.
יט ע״ז | א עבורה זרה.
כ גלוי | א גילוי.
כא שנ׳ | ד שנאמר.
כב פרי וגו׳ | ד א פרי מעלליהם יאכלו.
כג עבירה | ד עברה.
כד שנ׳ | ד שנאמר.
כה רע | ד א רע [כי גמול ידיו יעשה לו].
כו אם כן | ד א חסר.
כז מה | ד ומה.
כח ויאכלו | ד ויאכל.
כט וגו׳ | ד חסר. א וממעצותיהם ישבעו.
ל עבירה | ד א [אלא] עברה (א עבירה).
לא שאין | ד ושאינה א ושאין.
לב פירות | ד פירו׳. סתום.
לג המקום ברוך הוא | ד חסר.
לד ברוך הוא | א חסר.
לה מצרפה | ד א מצרפה [למעשה].
לו המקום | ד הקב״ה.
לז מצרפה | א מצרפה [למעשה].
לח שנ׳ | ד שנאמ׳.
לט אם און | פ ד א און אם.
מ ראיתי | ד ראית.
מא הא מה... מקיים | ד ומה... מקיי׳.
מב שמעי הארץ | כ״ה א פ. ב שמעו הארץ. ד חסר.
מג (הא וכו׳) | ד א חסר.
מד על העם הזה | ד חסר. א פ אל וכו׳.
מה מחשבות׳ | א פ מחשבתם ד מחשבתו.
מו מחשבה | ד א מחשבה [טובה].
מז שעושה פירות | א חסר. ד שעושה טובה.
מח מצרפה עם המעשה | ד מצרפ׳ למעשה.
מט מחשבה | ד א חסר.
נ שאינה | ד א ושאינה.
נא עושה | א חסר.
נב פירות | ד א טובה.
נג המקום | ד הקב״ה.
נד עם המעשה | ד א למעשה.
נה פיאה | ד פאה.
נו מתחילה | ד א מתחלת (א מתחילת) השדה.
נז ובאמצע | כ״ה ד א. ב ובאמצעה (ונמחקה ההי״א).
נח ואם | א אם.
נט בתחילה | ד בתחלה.
ס בין באמצע | א חסר.
סא בין | א ובין.
סב או׳ | ד א אומ׳.
סג בתחילה | ד בתחלה.
סד בין... בין | א ובין... ובין.
סה באמצע... בסוף | ד בסוף... באמצע.
סו פיאה | ד פאה.
סז או׳ | ד אומר א אומ׳.
סח שייר | ד שייר [לו].
סט סומך | א סמוך.
ע משם | ד משום א [נותן] משום.
עא פאה | ד א פיאה.
עב אינו | כ״ה ד. ב איני א אין.
עג משם | ד א משום.
עד אמ׳ ר׳ יהודה | ד חסר.
עה אמ׳ | א א׳.
עו במה דברים אמורים | ד בד״א.
עז פיאה | ד א [את] הפיאה.
עח יתן | א נותן.
עט העומרין | ד העמרים א העומרים.
פ לא | א ולא.
פא העומרין | ד העמרים א העומרים.
פב יתן | א נותן (ב״פ).
פג מרח | ד מירח א מירחו.
פד מרח | ד מירח.
פה ונותן | א ונותן [לו].
פו אמ׳ | ד אמר א א׳.
פז ארבע׳ | ד א ארבעה.
פח דברים | ד א דברים [אמרה תורה].
פט פיאה | ד פאה.
צ בסוף | ד א בסוף [שדהו].
צא העניים | ד ענים א עניים.
צב ומפני | ד ומפני׳.
צג בטול | א בטל.
צד העניים | ד ענים א עניים.
צה מראית העין | ד מראו׳ העי׳.
צו הרמאין | ד א הרמאים. א פתוח.
צז העניים | ד הענים א עניים.
צח כיצד | א כיזה צד.
צט שם | א חסר.
ק ויאמר | ד ויא׳ א יאמר.
קא מדעתו | ד חסר. א קרובו.
קב בוא וטול | ד בא וקח.
קג פיאה | ד פאה.
קד זו | ד חסר. א פתוח.
קה ומפני | ד א מפני.
קו בטל | ד בטול. ב וי״ו תלויה בין השורות.
קז ומשמרין | ד ומשמרי׳.
קח ואו׳ | ד ואומר א ויאמרו.
קט הוא | ד א חסר.
קי פיאה | ד פאה.
קיא עכשיו... פאה | ד חסר.
קיב עכשיו | א ועכשיו.
קיג הוא | א חסר.
קיד פאה | א פיאה.
קטו שניתנה | ד שנתנ׳ א שנותנה.
קטז ועושה | ד ועוש׳.
קיז ובוא | ד בא א ובא.
קיח באחרונה | א פתוח.
קיט ומפני | ד א מפני.
קכ כיצד | ד חסר.
קכא ושבין | א ושבים.
קכב אומ׳ | ד אומר א אומרין.
קכג היאך | ד א חסר.
קכד פלני | א פלוני.
קכה את | ד חסר.
קכו שדהו | ד שדה.
קכז הניח | ד א נתן.
קכח ממנו | ד ממנה א הימנו.
קכט שכך כת׳ בתורה | ד א שהרי אמרה תורה.
קל וגו׳ | ד א חסר.
קלא ומפני | ד א מפני.
קלב יאמרו | ד [יהו] אומרין.
קלג את | ד מן.
קלד מן | ד חסר.
קלה הרע | פ הרעה.
קלו אע״פ | ד א אף על פי.
קלז שלקיטתו | ד שלקיטותו.
קלח כאחד | ד א כאחת.
קלט מכניסו לקיום | א מיכנסו לקייום.
קמ תאנים | ד התאנין א והתאינים.
קמא אע״פ | ד א אף על פי.
קמב שמכניסו | ד שמכנסין א [שאין] מיכנסן.
קמג אין | א ואין.
קמד לקיטתן | ד לקיטותו.
קמה כאחד | ד א כאחת.
קמו יוסה בי ר׳ | ד א יוסי בר׳.
קמז או׳ | ד אומר.
קמח רטובות | ד רטיבות א רוטבות.
קמט תמרה פטורות | ד תמרא פטורין.
קנ הפאה | א הפיאה.
קנא לעזר | ד א אלעזר.
קנב או׳ | ד אומר א אומ׳.
קנג בפיאה | ד בפאה.
קנד או׳ | ד אומרין א אומ׳.
קנה וחלחלחין | ד חסר. א וחלחלוחין.
קנו אילו | ד אלו.
קנז לפיאה | ד לפאה.
קנח דרך | ד ודרך.
קנט והניר וזרע | ד והזרע והניר [אחד].
קס וזרע | א וזרע [אחר].
קסא ליקצר | ד להקצר.
קסב כאחת | א כאחד.
קסג ר׳ יהודה או׳ | ד אמר ר׳ יהודה.
קסד או׳ | א אומ׳.
קסה וקוצר מכאן ומכאן | א קוצר מיכן ומיכן.
קסו אין | ד א אינו.
קסז גוביי | ד א גובאי.
קסח קירסמוה | ד קרסמוה א וקירסמוה.
קסט נמלים | א נמלין.
קע שברתה | ד ושברת׳ א ושיברתו.
קעא הקצור | ד א הקציר (ב״פ).
קעב חציה | ד חצייה.
קעג פאה | ד א חסר.
קעד האחד | ד המשויר א המשוייר.
קעה המדרגות שהן גבוהות | ד מדרגות שגבהן א מדריגות שגבוהים.
קעו עשרה | ד עשרים.
קעז פאה | א פיאה.
קעח ואם | א אם.
קעט נותן | ד נותנין.
קפ הכל | ד פתוח.
קפא בתחלתו | א בתחילתו.
קפב וחייב | ד חייב.
קפג בו | ד א לו.
קפד ארבעה או חמשה | ד ארבע וחמש א ארבעה וחמשה.
קפה בוצרן | א ובוצרן.
קפו לתוך | ד [ניתן] לתוך.
קפז ופטור | א פטור.
קפח מן השכחה | ד א ומן השכחה (א השיכחה).
קפט הפיאה | ד הפאה.
קצ וחייב | א חייב.
קצא בעוללות | ד בעוללו׳ א בעולילות.
קצב אם | ד ואם.
קצג המשואר | ד המשויר א המשוייר.
קצד והמידל | ד המודל.
קצה המשוייר | ד א המשויר.
קצו אמ׳ | ד אמר א א׳.
קצז במה דברים אמורים | ד בד״א.
קצח דברים | א דבר׳.
קצט במידל לשוק | ד במודל בשוק.
ר המידל לתוך | ד במודל בתוך א במידל בתוך.
רא המשואר | ד א המשוייר.
רב המקטף | ד א היה מקטף.
רג אפי׳ | ד אפלו א אפילו.
רד ומן (ב״פ) | ד א חסר.
רה השכחה | ד שכחה א שיכחה.
רו הפיאה | ד ופאה א ופיאה.
רז במעשרות | ד במעשרו׳. סתום.
רח וכתב | ד והניח א ושייר.
רט שהו | א שהוא.
רי איבדה | ד אבדה.
ריא אמ׳ | ד אמר א א׳.
ריב במה דברים אמורים | ד בד״א א במה דבר׳ אמור׳.
ריג שקבלה | א שקיבלה.
ריד עליה | ד עלי׳.
רטו לשם | א לשום.
רטז כתובתה | ד כתובת׳ א כתובה.
ריז קבליה | ד א קבלה (א קיבלה) [עליה].
ריח לשם כתובתה | א לשום כתובה.
ריט וגובה כתובתה | ד וגוב׳ כתובת׳.
רכ מן השאר | ד משא׳ נכסין א משאר נכסים.
רכא בן | א בר.
רכב שייר | א [אם] שייר.
רכג בן | א בר.
רכד או׳ הרי האומר | ד אומ׳ האומ׳ א אומ׳ [לעולם הוא בר חורין עד שיאמר].
רכה נכסיי | ד נכסיו א נכסי.
רכו נתונין | א נתתי.
רכז לפלוני | ד לפלני.
רכח מרובו | ד מרבוא א בריבוא.
רכט שבהן | א שבהם.
רל אמ׳ | א א׳.
רלא פלנית | ד פלונית א פלוני.
רלב ושדה פלונית | ד א [חוץ] משדה פלוני.
רלג אע״פ | ד א אף על פי.
רלד זה | א חסר.
רלה בנכסים | ד בנכסי׳.
רלו וקנה | א קנה.
רלז בן | א בר.
רלח דברים | ד דברי׳.
רלט לפני | א בפני.
רמ יוסה | ד א יוסי.
רמא אמ׳ | ד אמר.
רמב ישק | א יישק.
רמג [משיב] | כ״ה ד א פ.
רמד נכוחים | פ נכחים.
E/ע
הערותNotes
(א) 2. הפיאה יש לה שיעור וכו׳. כלומר, אם הפריש פחות מששים (ולא היה בדעתו להשלים) לא עשה כלום וחייב במעשרות (עיין ירוש׳ פ״א ה״א), ולא קיים כלל מצות פיאה, משום שמדרבנן אין מצוה בפחות משיעור זה. אבל אם הפריש בכורים פחות מששים (עיין ירוש׳ בכורים ריש פרק ג׳) כבר קיים מצות בכורים, אלא שהחכמים חייבוהו להוסיף עד אחת מששים.⁠1 וכן בראיית פנים בעזרה קיים מצוה אפילו בכל שהוא, וכל מה שמוסיף מוסיף במצוה; וכן בגמילות חסדים בגופו, ומוסיף עד לאין שיעור, וכן בת״ת.
ואין לה שיעור מלמעלה. ריבמ״ץ פ״א מ״א, וממנו כנראה בכפו״פ פנ״ב, עמ׳ תש״ג.
3. אינה פיאה. בסמ״ג לאוין רפ״ד, פ״א ע״ג, הקשה מנדרים (ו׳ ב׳) שאמרו שם: אם רוצה לעשות כל שדהו פאה הרשות בידו. ותירץ שכל שדהו לאו דווקא. וכוונתו שצריך לקצור מקודם שבולת אחת כדי לחייב את השדה בפאה, כמו שפירשו הקדמונים בנדרים שם ע״פ הירושלמי כאן. ועיין בכפו״פ הנ״ל.
(ב) 4. והקרן קיימת לעולם הבא וכו׳. וכן בירושלמי פ״א ה״א, ט״ו ע״ד. ובאבות דר״ן פ״מ (שכטר 120): ארבעה דברים אדם העושה אותן נפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא וכו׳. ומשם בפרקי דרבי הוצ׳ שנבלום, כ״ב ע״ב. ובמגילת סתרים לר״ן (ליקוטי פוזננסקי סי׳ ב׳ עמ׳ 13, ס׳ חסידים סי׳ ל׳ עמ׳ 28; ד׳ בולוניה סי׳ תר״ה): נאמר בתוספתא בראש פיאה אלו (וכן בד: אלו הדברים, בלי ״על״) דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא על ע״ז וכו׳, על אלו ממהרין לפרוע ממנו בעולם הזה חוץ מפרענות שנפרעין ממנו עליהם בעולם הבא וכו׳.
אבל בפיה״מ להרמב״ם אבות ספ״א (הוצ׳ בנעט עמ׳ 12): ונץ אלתוספתא שלשה דברים נפרעים מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם. וכן פסק בפ״ז מה׳ דעות ה״ג: אמרו חכמים שלש עבירות וכו׳ ואין לו חלק לעולם הבא וכו׳. ועיין בפרקי דר״א ר״פ נ״ג וברד״ל שם. וכן מעתיק בשם הירושלמי והתוספתא בסמ״ג לאוין ט׳, ח׳ ע״א. וכן מעתיקים בשם התוספתא במקור חיים לר״ש צרצה סוף תזריע, ס״ח סע״ג, ובמנוה״מ הוצ׳ ענעלאו ח״ד, סוף עמ׳ 356. וקרוב לוודאי שכולם העתיקו ע״פ הר״מ ז״ל.
5. זכות יש לה קרן ויש לה פירות וכו׳. וכ״ה בירושלמי פ״א ה״א, ט״ז רע״ב, בבבלי קידושין מ׳ א׳, ובאבות דר״ן הנ״ל. ולפי פשטות הלשון מוכח שמדברים כאן בקרן לעולם הבא ופירות בעולם הזה, כמו במשנתנו. ברם במשנתנו לא נמנו אלא מצוות מיוחדות שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, ולא זכות בדרך כלל. ועיין בבלי קידושין ל״ט ב׳.
ושמא פירושה של זכות כאן הוא במובנה המצומצם של צדקה וחסד,⁠2 ואין כאן אלא הכללה של משנתנו בריש מכילתין, כפירוש הר״מ בפיה״מ שם.⁠3 ועיין במדרש תהלים פ״ל, ד׳ ופס״ב, ד׳. אבל עיין ספרי האזינו סוף פי׳ שכ״ד, עמ׳ 376, ב״ר פל״ג, א׳, עמ׳ 300, פסיקתא דר״כ פ״ט, ע״ג ע״ב ובמדרשים שציין בובר שם, והיתה לפניהם מסורת אחרת. אבל כאן אי אפשר לפרש ע״פ המסורת ההיא כפי שמוכח מהמשך העניין להלן. ועיין באבות דר״ן הנ״ל.
(ד) 9. מחשבה טובה וכו׳. עיין בציונים במסה״ת, ועיין בברייתא דמס׳ כלה פ״א, הוצ׳ היגר, עמ׳ 176. ועיין מ״ש להלן עמ׳ 190.
12. אלא מחשבה שעושה פירות וכו׳. כגירסתנו כ״ה בבבלי קידושין, בהוצאות החדשות, וכ״ה בכי״מ, וכן היה לפני רש״י, וכן הגיה הרש״ל ע״פ נ״א. ובכי״ע כאן: אלא מחשבה טובה המקום מצרפה עם המעשה, ושאינה טובה אין המקום מצרפה למעשה (וצוקרמנדל לא העתיק כהוגן גם לפני כן, עיין בשנו״ס). ובד: אלא מחשבה טובה שעושה טובה המקום מצרפה למעשה ושאינה עושה טובה אין הקב״ה וכו׳. וצ״ל: אלא מחשבה (טובה) שעושה מעשה המקום מצרפה למעשה, ושאינו עושה מעשה אין הקב״ה וכו׳. וכ״ה בקידושין בד׳ ישנים ובמכירי תהלים פס״ו, י״ח, קס״ג ע״א, וכ״ה לפני המהרש״א והב״ח. ובע״י ובאגדות התלמוד שם: מחשבה שעושה פירות וכו׳ מחשבה שאין בה מעשה וכו׳. ועיין בפי׳ רש״י ובחי׳ הרד״ל לבבלי שם.
והנה הגי׳ ״מחשבה שאין בה מעשה״ שנשתמרה לנו בע״י ובאגה״ת הנ״ל הוא שריד ממסורת אחרת. וכ״ה במדרש ל״ב מדות פ״ט, עמ׳ 163: מחשבה שיש עמה מעשה הרי היא כמעשה, ומחשבה שאין עמה מעשה אינה כמעשה. כיצד רוצח שחישב להרוג, נטל את כלי זינו ויצא ולא השיג חבירו, זו מחשבה שיש עמה מעשה, מעלין עליו כאלו הרגו. חשב ולא נטל את הזיין זו מחשבה שאין עמה מעשה ואינה כמעשה וכו׳ עיי״ש. ולפ״ז אפשר לפרש אף את הגי׳ הישנה שבבבלי, ומוכח שלא כפי׳ המהרש״א הנ״ל.
(ה) 13-14. נותן אדם פאה מתחילה ובאמצע ובסוף. בד ובכי״ע: נותן אדם פיאה מתחילת השדה ובאמצע וכו׳. וכ״ה בר״ש פ״א מ״ג. ובמשנה ג׳: נותנין פיאה מתחלת השדה ומאמצעה. ומלשון המשנה משמע שלת״ק נותנין פיאה מתחלת השדה אפילו לכתחילה.⁠4 והנה כמה מן הראשונים5 פירשו שעניין תחילה וסוף אינו מתייחס למקום אלא לזמן, ואין הבדל באיזה מקום מניח את הפיאה, ובלבד שיניחנה בסוף הקצירה, ואם עשה כן הרי הניח בסוף. והדברים מנוסחים יפה בפי׳ הרלב״ג על התורה (קדושים קס״א ע״ב): ״והנה הפאה הוא לפי מה שיורה עליו הגדר בסוף השדה, כי הוא מה שתכלה אליו הקצירה, והוא מבואר מצד עצם הענין, שבאיזה מקום שתכלה הקצירה יוכל להניח פאה, אע״פ שהוא באמצע שדהו, כי לא דקדקה התורה אלא שיניח קצת מהקמה לעניים, ואין הבדל לעניים בין היותה באמצע השדה או בסוף השדה״. ולפי שיטה זו ״מתחילה״ פירושה מתחילת הקצירה, ות״ק של משנתנו סובר שמיד אחרי שקצר שבולת ראשונה מותר לו להניח פיאה בתחילת השדה או באמצעה, כלומר לקרוא לה שם פיאה, ולקצור את השאר בכל זמן שירצה. ויש כאן סתירה ברורה בין המשנה והתוספתא, שהרי מן הסיפא להלן מוכח שלא התירה התוספתא לעשות כן אלא בדיעבד.
ברם בפיה״מ להר״מ כאן כתב: דעת תנא קמא שיעזוב הפיאה מאיזה [צד] שירצה, ור׳ שמעון אומר שהיא פאה בכל מקום שיניחנה, אך לא תעלה לו מצות פיאה עד שיעזוב בקצה השדה על כל פנים כשיעור פיאה הראויה לשדה ההיא, מפני הרמאין שהם קוצרין פיאות השדה, וכשהשתוממנו עליהם, אומרים במקום אחר נניחה וכו׳. וכן מנסח הר״מ (פ״ב מה׳ מתנות עניים הי״ב) את דברי ר״ש שלהלן: אין מניחין את הפיאה אלא בסוף השדה כדי שיהיו העניים יודעים מקום שיבואו לו וכו׳. ובס׳ החינוך מצוה רי״ג: ואין מניחין את הפיאה אלא בסוף, כדי שידעו העניים מקומה (ולא הזכיר את שאר הטעמים). ולפי שיטה זו תחילה וסוף היא תחילת השדה וסוף השדה, ולא תחילת הקצירה וסוף הקצירה, והמחלוקת של הת״ק ור״ש הוא במקום ולא בזמן. וכן להלן בסה״ו: ״ד״א שלא יניח את היפה ויתן מן הרע״. ואם נאמר שהעיקר הוא סוף הקצירה, ואין הבדל כלל במקום אפילו לר״ש, הרי יכול הוא לקצור מקודם את היפה, ויניח בסוף הקצירה את הרע לעניים. וכן משמע מרהיטת הלשון שבה״ג (ד״ו י״ד ע״ג; ד״ב עמ׳ 639): ״ולא מיתבעי למישבק פאה אלא בסוף שדה, כי היכי דתתדע דפיאה ניהי״, כלומר שיודע ויוכר שזו היא פיאה. ועיין מ״ש להלן שו׳ 28.
ולפיכך נראה שהר״מ פירש בשיטת ר׳ שמעון להלן שקיימים שני תנאים בפיאה, והיינו שצריך לקרוא שם פאה בסוף הקצירה וגם להניח בקצה שדהו. וכן שנינו בתו״כ (קדושים פ״א ה״ט, פ״ז ע״ג): ״ואין פאה אלא מחמת הכילוי,⁠6 ואין פיאה אלא שיש לה שם,⁠7 ואין פאה אלא בסוף (כלומר, בסוף שדהו). מיכן אמרו נתן בין בתחילה בין באמצע הרי זו פיאה, ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים״,⁠8 כלומר, לדברי ר״ש אין פיאה אלא בסוף הקצירה ובסוף השדה.⁠9
ובשיטה זו מתפרשת גם משנתנו: נותנין פיאה מתחלת השדה ומאמצעה, כלומר לת״ק אין הבדל בכלל במקום שמניח את הפיאה, ואפילו קצר מסביב את כל הקצוות והניח פיאה באמצע, קיים מצות פיאה כדינה, שהרי לא כילה את שדהו והניח פיאה בסוף הקצירה (עיין מ״ש להלן על דברי הירושלמי למשנתנו). וכן אם הניח פיאה באמצע או בראש ולא קרא לה שם, ואח״כ קצר שדהו קיים את המצוה, ובלבד שיקרא שם פיאה אחר הקצירה. וע״ז חולק ר״ש להלן ומצריך סוף קצירה וסוף שדה.
והת״ק של התוספתא מתיר להניח פיאה אחרי כל קצירה, ובלבד שיניח קצת אף בסוף, שהרי מן התורה שיעור פיאה בכל שהוא ויוצא במקצת שהניח בסוף, ותוספת חכמים יכול לקיים אפילו אם יפריש בתחילת הקצירה, ואין על תוספת זו קפידא של זמן, וכן פירש בח״ד את התוספתא.
14. ואם נתן בין בתחילה בין באמצע בין בסוף יצא. וכ״ה בר״ש הנ״ל. ופירושו שבדיעבד יוצא אפילו אם לא נתן בסוף הקצירה כלל, והת״ק חולק על דרשת הספרא הנ״ל, שהיא בשיטת ר״ש, עיין להלן. ובירושלמי (פ״א ה״ג, ט״ז ע״ב) שנינו: ״ר׳ יוסי בשם ר׳ שמעון בן לקיש ובקצרכם. מה תלמוד לומר לקצור? אלא אפילו יש לו כמה לקצור״ ומכאן שדבר תורה מותר לו להניח פיאה אפילו בתחילת הקצירה (ובלבד שקצר שבולת ראשונה, כדי לחייב את השדה בפיאה), וחכמים הם שתקנו שיתן בסוף הקצירה, וממילא אם לא עשה כן יצא בדיעבד. והנה כל המפרשים פירשו שדברי הירושלמי הולכים על משנתנו, וכבר פירשנו לעיל שהת״ק במשנתנו אינו מדבר על תחילת קצירה ואמצעיתה אלא על המקום בשדה, ולפ״ז אין כאן כלל מקום לדברי רשב״ל שמדבר על תחילת הקצירה. ברם בכי״ל הגירסא היא: נותני׳ פיאה וכו׳ (זו היא פיסקא מן המשנה) נותנין מתחילת השדה ומאמצעה. ר׳ יוסי בשם וכו׳. וכן בכי״ר: מתני. נותנים פיאה מתחילת השדה ומאמצעה. נותני׳ פיאה מתח׳ הש׳ ומאמצעה ר׳ יוסי בשם וכו׳. ובכפו״פ פנ״ב (סוף עמ׳ תש״ו): ובירושלמי גרסינן נתן פאה בין בתחלה בין באמצע יצא דכתיב בקוצרכם, מה ת״ל לקצור, אלא אפילו יש לך כמה לקצור. וכעין זה היתה הגירסא גם לפני הריבמ״ץ, עיי״ש. נמצאנו למדים שהגירסא בכי״ל ובכי״ר אינה ט״ס אלא קיצור של התוספתא שלנו, והמעתיקים חשבו שיש כאן כפילות מוטעית של הפיסקא של המשנה והשמיטוה.⁠10 ודברי רשב״ל אינם עונים על משנתנו אלא על התוספתא שלנו, שמפורש בה שלת״ק יצא בדיעבד, אפילו אם הניח פיאה בתחילת הקצירה. ולפי דרכנו למדנו שפירושנו במשנה מתאשר גם ע״י סוגיית הירושלמי, שלא פירשו את דברי ת״ק שבמשנתנו, מפני שהוא אינו מדבר שם על תחילת קצירה, אלא על המקום בשדה.
ובתו״כ (קדושים פרק א׳ ה״ט) הנ״ל (לפי גי׳ כי״ר): ״ואין פאה אלא בסוף. מיכן אמרו נתן בין בתחילה בין באמצע בין בסוף יצא. ר׳ שמע׳ א׳ נתן בין בתחילה בין באמצע בין בסוף הרי זו פיאה ובלבד שלא יפחות באחרונה אחד מששים.⁠11 וברבינו הלל שם: מכאן אמרו בריש פרקא קמא דתוספת פיאה. נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף וכו׳. וא״כ הכונה היא לתוספתא שלנו ולדברי ר״ש, כמו שפירש במיוחס להר״ש.
15. ר׳ שמעון או׳ וכו׳. דברי ר׳ שמעון נתבארו לעיל. ועיין בר״ש פ״א מ״ג שפירש אחרת. ועיין בריבמ״ץ שם.
16. שיתן בסוף כשיעור. ר״ש הנ״ל. ובירושלמי הסיקו: כשיעור המשתייר, ונחלקו בו הראשונים. הר״ש וסייעתו סוברים אחד מששים ממה שנשאר אחרי הקצירה האמצעית, והר״מ (בפיה״מ והגר״א בשנו״א) סובר כשיעור כל השדה חוץ מן הפאה שנתן, שעליה אינו מפריש פיאה. ועיי״ש בר״ש וברע״ב עוד פירושים. אם שייר קלח וכו׳. וכ״ה בר״ש הנ״ל ובמשנה ג׳ פ״א. ובד: אם שייר לו קלח אחד.
16-17. סומך לו משום פאה וכו׳. וכ״ה בד ובמשנתנו. אבל בכי״ע: סמוך לו נותן משום פיאה. וכן בר״ש (בד״ר): ״סומך לו נותן משום פיאה וכו׳, סמוך לו נותן משום פיאה. במתניתין קתני סימן (צ״ל: סומך) משום פיאה״, אבל גירסתנו היא בוודאי נכונה, ופירושה שאם שייר קלח אחד מן השיעור ועדיין לא יצא ידי חיוב פיאה יכול להוסיף כמה שירצה (עיין תרומות פ״ד מ״ג) ואפילו מן התלוש (עיין בשנות אליה בפי׳ הארוך ובבאור הגר״א לירושלמי) ופטור מן המעשרות, אבל אם לא שייר כלום מן השיעור חייב במעשרות אם הוסיף.⁠12 ור״י אינו חולק על הת״ק ור״ש אלא מדבר במילתא אחריתא, עיין ר״ש ורא״ש.
17. אלא משם הפקר. עד כאן היא פיסקא ממשנתנו.
אמר ר׳ יהודה במה וכו׳. וכ״ה בכי״ע ובר״ש. וכן בפי׳ הרא״ש (פי שנים ב׳ רע״ב, ובגמרא הוצ׳ ראם מקוצר ומתוקן): והכי איתא בתוספתא א״ר יהודה אימתי בזמן שנתן את הפאה וכו׳.
18. לא נתן מן הקמה וכו׳. יפה כתב במה״פ (פ״א סה״ג) ד״ה ר׳ חייא: נראה דברייתא אחריתא היא וכך הובאה בהגוזל קמא (צ״ד א׳) ובכמה מקומות בש״ס (סנהדרין פ״ח א׳, מכות ט״ז ב׳, תמורה ו׳ א׳) ולא בשם דברי ר׳ יהודה.
20. מעשר ונותן. וכ״ה בד. ובכי״ע ובר״ש הנ״ל: ונותן לו. וברא״ש (פי שנים הנ״ל): ונותן ללוי. וט״ס היא. ובברייתא שבבבלי הנ״ל מוסיף: משום ר׳ ישמעאל אמרו אף מפריש מן העיסה ונותן לו, ומפרש בב״ק שם שאינו קונה בשינוי משום דכתיב תעזוב יתירא.
(ו) אמ׳ ר׳ שמעון וכו׳. ברייתא זו נשנית בשינויים יסודיים בתו״כ (קדושים פרק א׳ ה״י) ומעין נוסח התו״כ גם בבבלי שבת כ״ג סע״א. ובירושלמי (פ״ד ה״ג, י״ח ע״ב) כבר הורכבו נוסחאות התו״כ והתוספתא, עיין מ״ש רז״ף בפירושו לירושלמי שם. ובה״ג ה׳ פיאה (ד״ו י״ד ע״ג, ד״ב עמ׳ 639) וכן בס׳ המצות לרב חפץ גאון13 מעתיקים את הברייתא מן התוספתא כאן, אעפ״י שאינם מציינים את מקורם.
מפני ארבע׳ דברים לא יתן אדם וכו׳. וכ״ה בסה״מ לרב חפץ הנ״ל, בריבמ״ץ ובר״ש פ״א מ״ג, ובכפו״פ פנ״ב, עמ׳ תש״ו. אבל בד ובכי״ע: מפני ארבעה דברים אמרה תורה לא וכו׳. וכ״ה בה״ג הנ״ל ובאו״ז ה׳ צדקה, סי׳ כ״ב, ח״א ט׳ ע״א (=הגהות מרדכי ב״ב פ״א סוף סי׳ תרנ״ט). וכ״ה בבבלי שבת הנ״ל (ומן הסוגיא שם מוכרח שהיתה לפניהם גירסא זו). ובתו״כ הנ״ל: בשביל ארבעה דברים אמרו לא יתן וכו׳. ובירושלמי הנ״ל: מפני חמשה דברים לא יתן (עיין ע״ז להלן) אדם וכו׳.⁠14 ולפי הגירסא ״אמרה תורה״ ברור שר״ש דורש כאן טעמא דקרא כשיטתו בכ״מ, וכמו שפירש הראב״ד והמיוחס להר״ש בפירושיהם לתו״כ. ואפי׳ לפי הגירסא ״אמרו״, שפירושה אמרו חכמים, מוסיף ר׳ שמעון אח״כ פסוק מן התורה כדי להוכיח שמדאורייתא צריך להשאיר פיאה בסוף הקצירה, ולהוציא מדעת הת״ק לעיל הסובר שהמניח פיאה בתחילה או באמצע גרידא ולא הניח כלום בסוף יוצא בדיעבד.
21. בטול העניים. בכי״ע: בטל עניים. וכ״ה בר״ש הנ״ל (בד״ר) ובתו״כ הנ״ל בכי״ר. ועיין להלן שו׳ 23.
מראית העין. וכ״ה בתו״כ ובירושלמי. ובבבלי: מפני החשד, והיא היא. ועיין להלן.
21-22. ומפני הרמאין. וכ״ה בה״ג, בר״ש ובכפו״פ הנ״ל. אבל בתו״כ: ומשום שאמרה תורה לא תכלה פאת שדך. וכן בבבלי: ומשום לא תכלה. והואיל ובבבלי גרסו ברישא ״בשביל ארבעה דברים אמרה תורה וכו׳⁠ ⁠⁠״ לפיכך שאלו שם (כ״ג ב׳): אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו? ותירץ רבא: מפני הרמאין. ונמצאת אומר שלפי מסקנת הבבלי אין הבדל בין הברייתא שבתו״כ ובין התוספתא שלנו. ובירושלמי הנ״ל שנו את שני הטעמים: ומפני הרמאין וכו׳ ומשום שאמרה תורה לא תכלה וכו׳, ולפיכך גרסו ברישא: מפני חמשה דברים וכו׳.
22. שלא יראה שעה שאין שם אדם וכו׳. וכ״ה (בשינויים קלים) בה״ג ד״ו ובראשונים הנ״ל. ובר״מ (פ״ב מה׳ מתנ״ע הי״ב): שלא ישמור שעה שאין שם אדם וכו׳. ובתו״כ, בירושלמי (לפי גירסת כי״ר) ובבבלי: שלא יראה אדם (בעה״ב) שעה פנויה וכו׳. ובה״ג ד״ב: שלא יראה אדם שעה מכוונת לו וכו׳.
22-23. לעני מדעתו וכו׳. וכ״ה בסה״מ לרב חפץ הנ״ל: מדעתו (כ״ה מנוקד בכת״י). ועיין בירושלמי פ״ד סהי״א, י״ח ע״א; חלה פ״א ה״א, נ״ז רע״ג ובאהצו״י שם עמ׳ 102.⁠15 והכתיב שלנו כאן הוא כתיב המקרא (רות ג׳, ב׳). אבל בד חסרה המלה ״מדעתו״ ובכי״ע: קרובו, וכ״ה בראשונים הנ״ל ובתו״כ ובירושלמי (פ״ב ה״ג) ובבבלי, והיא היא (עיין רות רבה לפ״ב, א׳).
23. בוא וטול לך וכו׳. פי׳ באו״ז הנ״ל: שלא יאמר לו טול לך כל פאה זו, אבל עד מחצה וכו׳ שרי. עיין במשנתנו פ״ח מ״ו, ולהלן פ״ד ה״ב ומש״ש.
בטל עניים. בין השורות תלויה וי״ו בכת״י מאוחר, כלומר, קרי ״בטול״. אבל כגירסתנו כ״ה בכי״ע, בר״ש ד״ר ובה״ג ד״ב הנ״ל. ועיין לעיל שו׳ 21 ומש״ש. והבבא שלנו הובאה בילקוט קדושים רמז תר״ד בשם התוספתא.
24. עכשיו הוא וכו׳ עכשיו הוא וכו׳. וכ״ה כפול בירושלמי ובבבלי בכת״י. ובה״ג ד״ו: מתי יניח בעל הבית פאה. מתי יניח פלוני פאה. ובד, בילקוט הנ״ל וכן בתו״כ ובירושלמי כי״ר רק פעם אחת: עכשיו וכו׳.
26. שלא יהו עוברין ושבין אומ׳ וכו׳. בה״ג ד״ב: שלא יהו עוברי׳ ושבי׳ ואומרים וכו׳. ולפי גירסא זו פירושו שלא יהו העניים עוברים ושבים משדהו לשדה אחר (ובנתים הוא יתן פאה) ויאמרו ראו היאך פלוני וכו׳. וכן מפורש בסה״מ לרב חפץ הנ״ל: שלא יהיו העניים הולכין ושבים ואומ׳ ראו וכו׳. והנכון הוא כלפנינו, וכ״ה בה״ג ד״ו, ובר״ש ובתו״כ ובבבלי, והכונה לעוברים ושבים דעלמא. ועיין ירוש׳ שביעית ריש פרק ג׳, ל״ד ע״ג, ואינו עניין לכאן.
26-27. ראו היאך פלני שקצר את שדהו וכו׳. וכ״ה בתו״כ הנ״ל: ראו היאך קצר איש פלוני את שדהו ולא הניח פיאה לעניים. ובבבלי: תבא מארה לפלוני שלא הניח פאה בשדהו. וכ״ה בה״ג הנ״ל.
27. שכך כת׳ בתורה לא תכלה פאת שדך. בד וכי״ע: שהרי אמרה תורה לא תכלה וכו׳. וכ״ה בה״ג ובסה״מ לרב חפץ (אלא ששם: פאת שדך לא תכלה) ובר״ש הנ״ל. ולפי גירסת התוספתא לא הובא פסוק זה אלא בפי העוברים ושבים שיאמרו שבעה״ב עבר עליו. אבל בתו״כ ובירושלמי ובבבלי הגירסא היא: ומשום שאמרה תורה (בבבלי מקוצר: ומשום לא תכלה) לא תכלה, וזהו טעם נוסף, ולפיכך מנו בירושלמי חמשה דברים, ובבבלי פירשו שזהו מפני הרמאים, עיין מ״ש לעיל.
28. שלא יאמרו כבר נתננו. דבר אחר שלא יניח את היפה וכו׳. בה״ג ובסה״מ לרב חפץ, וכן בירושלמי חסרות המלים ״דבר אחר״, וכ״ז הוא פירוש לרמאים ממדרגות שונות, שמהם לא יתנו כלל פאה, ומהם יניחו לעניים את הרע. ונאמנת עלינו עדות קדומה זאת של הגאונים. והפירוש הוא שר״ש דרש טעמא דקרא, שמן התורה צריך לתת פאה בסוף הקצירה (ולזה מודה הת״ק שלכל הפחות צריך לעשות כן מדרבנן), ובסוף הוסיף טעם למה צריך להניח פיאה בקצה השדה, שאם יוכל להניח בסוף הקצירה בכל מקום שירצה יקצור מקודם את היפה ויניחם לעצמו, וישאיר לעניים רק את הרע. ולפיכך חייבוהו לתת במקום אחד ובקצה שדהו, וכמו שבארנו לעיל בה״ה, שו׳ 13–14.
(ז) 29. אין מכניסו לקיום. וכ״ה בריבמ״ץ פ״א מ״ד. ובכי״ע: אין מיכנסו לקיום. וכן בתו״כ קדושים פ״א ה״ז: אבל אין מוכנסן לקיום, כלומר אין המיכנס (המוכנס) שלהם לקיום (ועיין מ״ש בתס״ר ח״ג עמ׳ 23 ובהירושלמי כפשוטו שבת עמ׳ 118). ועיין בירושלמי שבת שם, ובבבלי שם ס״ח א׳, פסחים נ״ו ב׳ ונדה נ׳ א׳. ועיין ריבמ״ץ פ״א מ״ד. ובתו״כ הנ״ל כולל בתוך ירק גם קישואים, דילועים, אבטיחים ומלפפניות מפני שכולם אין מיכנסן לקיום, עיין להלן תרומות פ״ד ה״ה. ועיין שאילתות קדושים סי׳ צ״ח ובהעמק שאלה שם אות ב׳.
29-30. תאנים אעפ״י שמכניסו לקיום וכו׳. בריבמ״ץ הנ״ל: ותניא התאנין אע״פ שנכנסין לקיום וכו׳. ובכי״ע: והתאינים אף על פי שאין מיכנסן לקיום ואין וכו׳. וגי׳ משובשת היא, וצ״ל: אעפ״י שמיכנסן לקיום, אין וכו׳. וכן בתו״כ כי״ר הנ״ל: שאעפ״י שמוכנסן לקיום, אבל אין וכו׳. ועיין ב״ר פל״א, י״ד, עמ׳ 287, שו׳ 9.
30-31. רטובות תמרה פטורות וכו׳. הנכון הוא בכי״ע: רוטבות וכו׳. וכ״ה בכפו״פ פנ״ב עמ׳ תש״ה. ובירושלמי (פ״א ה״ה, ט״ז ע״ג): רוטבי תמרים וכו׳. ובכפו״פ הנ״ל: ״וכן נקראים בערבי רטוב, גם קורין לו בלח״ (כ״ה בד״ר עמ׳ תל״א. ובהוצ׳ לונץ: רַטְבּ וכו׳ בלח). והיא תמרה לחה ומלאה, והיו גודרים אותה מיד (כדי שלא תעשה נובלת), והרוטבות מתבשלות לא בזמן אחד. והר״מ פסק16 כחכמים שחולקים על ר״י בר׳ יהודה ומחייבים אותן בפיאה, מפני שכולן מטילות שאור כאחת (ירושלמי הנ״ל), כלומר, אעפ״י שאין לקיטתן כאחת, מ״מ כולן באות לעונת המעשרות כאחת (עיין מעשרות פ״א מ״ב), משא״כ בתאנים שעונתן למעשרות הוא ביחולן, כלומר בישולן (עיין מעשרות פ״א מ״ב ובירושלמי שם מ״ח ע״ד), ובישולן ולקיטתן הוא כאחת, אבל אין כולן מתבשלות כאחת (עיין ירוש׳ ברכות פ״ב ה״ח, ה׳ ע״ג), ולפיכך כ״ע מודי שהן פטורות מן הפאה. ועיין עוקצין פ״ב מ״ב.
31. שאין ראשון ממתין לאחרון. כלומר, ואינן מתבשלות כאחת אפילו באותו אילן עצמו, ופטורות לגמרי מן הפאה, מה שאין כן בשבת וחרדל. עיין בירוש׳ פ״ג ה״ב, י״ז ע״ג.
32. השיזפין חייבין בפיאה. לפי הירוש׳ כלאים (פ״א סה״ד, כ״ז ע״א) אילן זה הוא וולד הרכבת זיתים ודימין (עיין מ״ש על עץ זה בריש דמאי). והוא Zizyphus vulgaris, עיין מ״ש ע״ז ר״ע לעף, פלורה ח״ג, עמ׳ 138 ואילך, ובלומנר בפירושו לאדיקט המהירים של דיקליטיאנוס, עמ׳ 94. והפרי שלו דומה לשזיפים שלנו אלא שהוא קטן ממנו. וכנראה שר״א בר׳ צדוק משמיע לנו שהן באים לעונת המעשרות כאחת, וסובר כחכמים הנ״ל. ואפשר שהתחילו לנטוע שיזפין בא״י בזמנו של ר״א בר׳ צדוק (עיין לעף הנ״ל), ולפיכך נקראה ההלכה על שמו, אעפ״י שאין החכמים חולקים עליו. ובפי׳ הראב״ד לתו״כ (קדושים פ״א ה״ח): ואני תמה על כמה מיני פירות שלא נמנו כאן, התפוחים וכו׳, והשאפים (צ״ל: והשזיפים) וכו׳. ועיין להלן.
אף בנות שוח. בר״ש (פ״א מ״ד), בתוספ׳ ר״ה (ט״ו ב׳ סד״ה נהגו) ובפי׳ הרא״ש (פי שנים ב׳ ע״ג, פ״א מ״ה) כתבו שמשנתנו שיירה בנות שוח דלקיטתן כאחד, כדמוכח בפ״ק דר״ה (ט״ו ב׳) עיי״ש. ועיין מ״ש הראב״ד בפי׳ לתו״כ קדושים הנ״ל. ובריבמ״ץ פ״א סמ״ה: נמצאת אומר כל האילנות פטורין מן הפאה חוץ מה׳ אילנות הללו ששנינו.
ובבבלי (ברכות מ׳ ע״ב; ע״ז י״ד א׳) פירש ר׳ יוחנן שבנות שוח הם תאיני חיוראתא. וכבר הוכחתי בהרבה ראיות (הצופה האנגלי, סדרא חדשה כל״ו עמ׳ 47 ואילך) שהכונה היא לא לפרי, אלא לאילן עצמו, כלומר, שהאילן נקרא תאנה לבנה.⁠17 ובקטע הארמי של צוואת י״ב שבטים (הוצ׳ צ׳רלס, 1908, עמ׳ 248) מונה בין העצים שהשתמשו בהם למזבח: ואט⁠[ר]⁠ו⁠[ב]⁠לא ושוחא, ובמקבילה ביוונית: καὶ στρόβιλον καὶ πίτυν. ולפ״ז שוח הוא πίτυς, כלומר אורן חלבי (ממדינת חלב). ובנות שוח אינן אלא עצי שוח ננסים, ומכיוון ששוח הוא πίτυς, הרי בנות שוח הן πιτύδια. וכן מפרש הירושלמי (שביעית ריש פרק ה׳ ל״ה ע״ד): מהו בנות שוח פיטיריא, וברור שצ״ל: פיטידיא.⁠18 וכן באמת אמרו בתמיד כ״ט סע״ב שהיו רגילים להשתמש בתאיני חורתא על המזבח. ותאנה לבנה הוא שם עממי לאורן חלבי.⁠19
ובירושלמי שביעית הנ״ל מתאר את בישולם של פרות בנות שוח. ור״ח (ר״ה ט״ו ב׳) מסכם אותו: נמצאו בכל שנה ג׳ מיני פירות בזה האילן מקצתן צמל, והן שחנטו מקודם לכן כשנתים, ומקצתן בוחל, והן שחנטו מדאשתקד, ומקצתן פגין, והן [שחנטו] בזה השנה.⁠20 ולפ״ז אין לקיטת כל פירות בנות שוח כאחת, אבל לקיטת הפירות שחנטו בשנה אחת מתבשלות ונלקטות כאחת, וזה נקרא לקיטה כאחת וחייבין בפאה. ועיין ירוש׳ פ״ב ה״א (לעניין שבת וחרדל) ובפ״מ שם.
וחלחלחין. בכי״ע: וחלחלוחין. ובד חסרה מלה זו. וכנראה שצ״ל: וחלחלין. וכן מביא בר עלי במלונו: חלחלא הוא בערבית גילבאן (לפי לעף פלורה ח״ב עמ׳ 437). ובירושלמי כלאים (פ״א ה״א, כ״ז ע״א עיי״ש באהצו״י עמ׳ 2) מפרש את פורקדן שבמשנה שם: גילבונא, והוא Lathyrus Sativus, ממשפחת הקטניות הנאכלות. ועיין כפו״פ פנ״ו עמ׳ תשמ״א ואילך. והלכה זו כנראה משלימה את המשנה (מ״ד): והקטניות בכלל הזה.
(ח) 33. הנחל והשלולית וכו׳. משנה ריש פרק ב׳. ופי׳ הר״מ במשנתנו ע״פ מאמר ר׳ יוחנן (בבבלי ב״ק ס״א א׳) ששלולית היא אמת המים. ועיין בפיה״מ אהלות ספט״ז. ובירושלמי כאן: שלולית כל שהיא מושכת, נחל אף על פי שאינו מושך. ובתו״כ שמיני פרש׳ ג׳ ה״ב: ובנחלים אילו הנהרות וכו׳, אין לי אלא ימים ונחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים, מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות הגשמים, ואין מושכים בימות החמה וכו׳. ובילמדנו בלק (ילקוט שם תשע״א, ס׳ הליקוטים לגרינהוט ח״ד ע״א ע״ב): בקש לכנותן בדבר שאין בו ממש, כנחל זה שמושך בימות הגשמים ופוסק בימות החמה וכו׳. ומכאן שסתם נחל הוא אינו קבוע (עיין בסוף משנתנו הנ״ל), אבל שלולית צריכה להיות קבועה, ואפשר שאם אינה קבועה אינה מפסיקה, אעפ״י שהיא מושכת בימות הגשמים, ואינה מפסיקה אלא אם היא מושכת תמיד. ובר״מ פ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ב: והיה נחל בתוך השדה אעפ״י שאינו מושך, או אמת המים וכו׳, והוא שתהיה מושכת וקבועה.⁠21 וכבר ראינו שרבינו מפרש בפיה״מ שהיא שלולית היא אמת המים. ועיין מ״ש להלן שו׳ 35 ד״ה ואמת המים.
ובר״ש ורא״ש מוכיחים מן התוספתא כאן ששלולית ואמת המים אינן היינו הך, שהרי כאן שנינו שלולית ולהלן מנו גם אמת המים,⁠22 אבל עיין מ״ש להלן שם (שו׳ 35 ד״ה ואמת המים). והחכם עמנואל לעף פירש23 ששלולית היא אגטרגטא (מים נופלים ממקום גבוה).
דרך היחיד וכו׳. הראשונים פירשו ע״פ משנת ב״ב (פ״ו מ״ז) שדרך היחיד הוא ד׳ אמות, ודרך הרבים ט״ז אמה. ובר״מ (פ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ג) פסק שפחות מד׳ אמות אצל יחיד ופחות מט״ז אצל רבים הוא שביל. אבל בהשגות שם פירש שההבדל בין דרך ושביל הוא לא ברוחב הדרך אלא במקום הדרך. ושביל הוא מקום רגלי בני אדם בין הכרמים, ואינו דרך של עוברי דרכים, ואפילו רחב ד׳ אמות ליחיד אינו אלא שביל. ועיין ברדב״ז שם.
33-34. ושביל היחיד ושביל הרבים הקבוע וכו׳. כ״ה הגירסא בכל נוסחאות התוספתא, וכ״ה במשנה שבירושלמי, וכן במשניות כת״י פרמה, וכן מעתיק בה״ (ד״ו י״ד ע״ב, ד״ב 638), וכ״ה גם בבבלי ב״ב נ״ה ב׳ (לפי כמה כתי״י וראשונים, עיין דק״ס שם עמ׳ 170 הע׳ צ׳), וכן סידר הר״מ בפ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ג. ולפ״ז ״הקבוע״ הולך גם על שביל הרבים, כמו שמוכח מסוגיית הירושלמי, עיין להלן.
אבל בכל שאר נוסחאות המשנה, ובבבלי הנ״ל בהוצאות שלנו ובמנחות ע״א ב׳ (גם בכת״י) ובתו״כ קדושים ריש פרק ב׳, ואצל כמה מן הראשונים24 הסדר הוא: ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע25 וכו׳. וכן בריטב״א ב״ב נ״ה ב׳: ושביל יחיד הקבוע בין בימות החמה בין בימות הגשמים כך עיקר הגירסא וכו׳, ותנא שביל הרבים אע״ג דשביל בעלמא, ואינו קבוע, מפסיק, ותנא שביל היחיד דבעינן ביה קבוע וכו׳. ובירושלמי כאן: מכיון דתנינן שביל היחיד, שביל הרבים מה צורכא? להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים.⁠26 ואפשר שהריטב״א פירש: מכיון דתנינן בסיפא שביל היחיד, למה צרך לשנות ברישא שביל הרבים. ותירץ הירושלמי ששביל היחיד בא להוציא שאינו קבוע, מה שא״כ שביל הרבים שאפילו אינו קבוע מפסיק. ופירוש דחוק הוא.
34. והניר וזרע. בכי״ע: וזרע אחר. וכ״ה במשנתנו. ובד: והזרע והניר אחד, וצ״ל: והניר והזרע (והמלה אחד היא הוספה של מתקן שרצה להוסיף ״אחר״ אחרי ״והזרע״, ונשתבש: אחד). וכן חסרה המלה ״אחר״ גם במשנה שבירושלמי. אבל הכונה אחת, ופירושו, זרע אחר.
34-35. וקוצר לשחת. במשנתנו (פ״ב מ״א): מפסיק דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים אינו מפסיק אלא אם כן חרש. ואמרו בירושלמי (פ״ב ה״א, ט״ז ע״ד): ר׳ זעירא בשם ר׳ אלעזר ר׳ מאיר ור׳ יהודה שניהם אמרו דבר אחד, כמה דר׳ מאיר אמר הקוצר לשחת מפסיק, כן ר׳ יהודה אומר הקוצר לשחת מפסיק. כמה דר׳ יודה אמר חייוב בפיאה מפסיק כן ר׳ מאיר אומר חייוב בפאה מפסיק וכו׳, עיי״ש.⁠27 ולפ״ז ברור מן הירושלמי שלר׳ מאיר אינו מפסיק אלא כשהביאה שליש, אבל אם לא הביאה שליש, והיא עדיין פטורה מן הפאה, אף הוא מודה שאינו מפסיק אלא אם כן חרש (עיין להלן שם בירושלמי). וטעמו של ר״מ מפורש להלן בירושלמי (פ״ג ה״ב, י״ז ע״ג): ר׳ בא ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן אתייא דר״מ כשיטת ר׳ עקיבה רבו, כמו דר׳ עקיבה אמר לח ויבש שני מינין, כן ר׳ מאיר אומר לח ויבש שני מינין, ומפריש פיאה על הלח לחוד. ולפ״ז טעם ההפסק לר״מ הוא מפני שחייב בפאה על מה שקצר, ולפיכך מפסיק, אפילו לא חרש. ובבבלי מנחות ע״א ב׳ שיטה אחרת לגמרי.
ברם ברור שלפני בעל ה״ג היו שם שינויים חשובים מאד בסוגייתנו. וכ״ה כותב (ד״ו י״ד ע״ב; ד״ב עמ׳ 638) על המשנה כאן: ואף על גב דפליגי רבנן עליה דר׳ מאיר, הלכתא כר׳ מאיר, דאמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן ר׳ מאיר בשיטת ר׳ שמעון אמרה, דאמר אף יקצור ויאכיל משהביאה שליש.⁠28 ומסקינן מסקנא דשמעתין ר׳ מאיר (בד״ב בטעות: ר׳ שמעון) בשיטת ר׳ עקיבא אמרה, דתנן המנמר את שדהו ושייר בו קלחים לחים, ר׳ עקיבא אומר פאה מכל אחד ואחד (כשיטת הירושלמי שהבאנו)⁠29 וכו׳, דתניא (צ״ל: ותניא) בבריתא אכלה חגב קרסמוה נמלים שברתה הרוח הכל מודים חרש מפסיק לא חרש אינו מפסיק, ואמרי׳ מאן הכל מודים ר״מ. ואוקימנה לבריתא30 בשלא הביא שליש,⁠31 ואמרי׳ ר״מ בשיטת ר׳ יהודה אמרה דאמר אף לאדם נמי,⁠32 וכיון דהוו להו ר״מ ור׳ יהודה חדא שיטתא33 הלכתא כוותיהו. ואמרי׳ אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא במנמר לקליות34 אבל במנמר לאוצר לא.⁠35 ואע״ג דכי אתי רבין אמר ר׳ יוחנן מחייב היה ר׳ עקיבה אף במנמר לאוצר,⁠36 ר״מ סבר לה כר״ע בחדא (כלומר, במנמר לקליות) ופליג עליה בחדא (כלומר במנמר לאוצר, שלר״מ היא תחילת קצירה). ולפי סוגיא זו של מנחות שהיתה לפני בה״ג, הבבלי והירושלמי כמעט בחדא שיטתא קיימי, וקרוב לזה פירש הרש״ס בירושלמי בסוגיין, אעפ״י שלא הזכיר את הבה״ג, עיי״ש.
נמצאנו למדים שלשיטת הירושלמי והבה״ג אם קצר תבואה שלא הביאה שליש, כ״ע מודים שאינו מפסיק אלא א״כ חרש, והמחלוקת בין ר״מ וחכמים היא בשהביאה שליש. והבה״ג פסק כר״מ, ואם קצר תבואה שהביאה שליש מפסיק אפילו לא חרש, מפני שר״מ ור׳ יהודה שניהם סוברים ששחת שהביא שליש חייב בפיאה, וחיוב פאה מפסיק, מפני שהלכה כר״ע. אבל לדעת הר״מ שפסק כחכמים דר״ע, וכחכמים דהכא, ממילא צריך חרישה בין בשהביאה שליש (כחכמים) ובין בשלא הביאה שליש (ככ״ע), ואפילו אם לא הביאה שליש (שגם לר״מ אינו מפסיק) אם חרש מפסיק, כלשונו בפ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ד. ובפאת השלחן סי׳ ו׳ ס״ק ה׳ הביא את שיטת הר״מ הנ״ל ואה״כ הביא את שיטת בה״ג כחולקת על כל הראשונים, עיי״ש. ועיין גם בצפנת פענח להגר״י ראזין על הר״מ הנ״ל במקומו (וכולם סמכו על הגירסא הסתומה שבה״ג בד״ו, אבל כבר ראינו שבד״ב מפורש שהתלמוד הקים את הברייתא בלא הביאה שליש).
35. ושלשה תלמים של פתיח. כלומר, תלמים שעושים בני אדם כשהם מתחילים לפתוח את האדמה,⁠37 וכדברי המדרש תנחומא (הובא ברש״י ישעי׳ כ״ח, כ״ד ובפי׳ ר״י קרו שם): יפתח וישדד. בתחלה הוא עושה תלמים רחבים, ולבסוף הוא עושה תלמים קטנים (הם תלמי הרביעה, עיין כלאים פ״ב מ״ג ותוספתא שם פ״א הי״ז). ושיעורם קרוב לב׳ אמות רוחב,⁠38 ואורכם, לעניין פיאה, הוא בוודאי לאורך כל השדה.⁠39 ועיין להלן, שלפי הירושלמי כל רוחב השדה כאן אינו אלא ב׳ אמות, וממילא השיעור כאן הוא בשתים על שתים.
ונראה שהברייתא שנתה בדרך לא זו אף זו, שלאו דוקא שדה בור, שלא נחרשה ולא נזרעה כלל, מפסיקה אלא אפילו שדה ניר40 מפסיקה, ולא סוף דבר אלו, אלא אפילו ג׳ תלמים של פתיח שכבר מוכנים לזריעה ג״כ מפסיקין. ועיין בירוש׳ להלן פ״ג סה״א.
ובירושלמי כאן שנינו: רב אמר בור וניר בית רובע, וזרע אחר אפילו כל שהוא. ר׳ יוחנן אמר בור וזרע אחר בשלשה תלמים של פתיח וכו׳. מה דאמר רב בשדה בינונית, מה דאמר ר׳ יוחנן בחמשים על שתים (והוא קרוב לבית רובע, שהוא קצת יותר מעשר על עשר). ולפי זה הברייתא שלנו היא בשדה קטנה, ור׳ יוחנן סובר שאף בור וניר שיעורם כשלשה תלמים של פתיח.
ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. אחרי בבא זו יש בד ריוח של הפסק, כלומר, עד כאן הם דברי הת״ק. וכן פירשו את התוספתא הר״ש והרא״ש במשנתנו פ״ב מ״ב. ובמשנה שם: אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. ר׳ יהודה אומר מפסקת. ועל פיה פירש מהר״י קורקוס (פ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ב) שאף הבבא שלנו היא מדברי ר׳ יהודה והיא דבוקה לדבריו שלהלן. ובירושלמי למשנתנו שנינו: הוון בעי מימר ולא פליגין.⁠41 אשכח תני (תו״כ קדושים פ״ב ה״ב, פ״ז רע״ד) אמת המים הקבועה הרי זו מפסקת.⁠42 ולפי פשוטה פירושה שהיא מפסקת בכל שהוא, ובלבד שתהא קבועה, ודינה כשלולית של משנתנו (״כל שהיא מושכת״). וע״ז חולק ר׳ יהודה ומצריך שלא תוכל להקצר כאחת, ואפשר שאפילו אינה קבועה מפסקת. ועיין מ״ש להלן.
36. אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק. כלומר, אפילו אם אין בה מים, שהיא אינה קבועה (עיין מ״ש לעיל), מ״מ אם אינו יכול לקצור אותה כאחת, אלא אם כן עומד באמצע מפסיק, ובירושלמי הנ״ל אמרו: הוון בעיי מימר מה דאמר ר׳ יודה בעומד מצד זה אחד ואינו יכול לקצור מצד השני (כלומר, שגם ר׳ יהודה מצריך קבועה, אלא שהוא נותן שיעור גם לרוחבה, אבל באמצע אינו יכול לעמוד מפני המים שבה). אשכח תני ופליג. היה עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק. ומכאן שר׳ יהודה אינו מצריך קבועה, אלא נותן שיעור ברחבה שלא יוכל לעמוד מצד אחד ולקצור מצד השני, ואפילו אין בה מים, והוא יכול לעמוד באמצע ולקצור משני הצדדים, מ״מ מפסיק, מפני ששיעור הרוחב הוא שיוכל לעמוד בצד אחד ולקצור מצד השני, בין אם אין בה מים, בין אם יש בה מים. ועיין במהר״י קורקוס הנ״ל.
ואם לאו אין מפסיק. וכ״ה בר״ש הנ״ל. ובירושלמי הנ״ל: מצד אחד אינו מפסיק. ועל פיו העתיק הריבמ״ץ במשנתנו.
37-38. או בהמה הכל מודים שאם חרש מפסיק וכו׳. בירושלמי (פ״ב ה״א) בטעות: או בהמה פטורה (וזו היא אשגרה ממשנתנו פ״ב מ״ז. ובכי״ס ליתא) הכל מודין וכו׳. וכן ליתא המלה ״פטורה״ גם במנחות ע״א ב׳. ופירשוה בירושלמי שאף ר״מ מצריך חרישה מפני שאין כאן חיוב פאה, ופטור פאה, אינו מפסיק. ועיין מ״ש לעיל שו׳ 34–35 ד״ה וקוצר לשחת.
(ט) 39. והקדיש את הקצור נותן פאה מן האחד על הכל. בכי״ע ובד לנכון: מן המשוייר (ד: המשויר) על הכל. וכן הוא בירושלמי פ״א רה״א (והגי׳ הנכונה שם היא בכי״ס). וכן פסק הר״מ בפ״ב מה׳ מתנ״ע סוף ה״ה. והר״מ שם לא הזכיר את הדין של קצר חציה ומכר את הקציר, שהרי ק״ו הוא ממשנתנו. אבל בהקדיש יש קצת חידוש, כמו שאמרו בירושלמי הנ״ל ״והקדש לאו כשרוף הוא״, והייתי אומר שאם נשרפו העומרים שברשותו אינו נותן פאה עליהם, קמ״ל שאם כבר קצר את שדהו אין אנו משגיחים על העומרים אם הם קיימים או לא.
40. שהן גבוהות עשרה וכו׳. וכ״ה בכי״ע ובירושלמי פ״ב ה״ב, אבל בד בטעות: שגבהן עשרים וכו׳.
40-41. ואם היו ראשי שורות מעורבין וכו׳. כלומר, שהמדרגות עולות בשיפוע מסביב להר, ונמצאות ראשי שורות מעורבין, נותן פאה אחת לכל. ובירושלמי גורס: ראשי מדריגות מעורבין, והיא היא. ועיין ר״מ פ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ז ובמהרי״ק ורדב״ז שם.
41-42. המארג חייב בתחלתו וחייב בסופו. בזכריה (ו׳, ב׳-ג; שם ו׳): שחורים וכו׳ לבנים וכו׳ ברדים.⁠43 ובתרגום הפשיטא שם: אורגא (ברדים). ובבבלי סוכה ל״ו א׳: (לעניין אתרוג) כושי לבן ומנומר. ואין אורגא אלא מנומר (ברוד). ולפ״ז הוא מארג הוא מנמר. ולפנינו המליצה של משנתנו (פ״ג מ״ב): המנמר את שדהו וכו׳. ובירושלמי שם: (למשנה ג׳: המחליק בצלים לחים וכו׳: תני המריג (כ״ה בכי״ר, ואין המריג אלא המאריג בהבלעת האלי״ף) חייב בתחילתו וחייב בסופו. ואידינו מריג (כ״ה בכי״ר)? א״ר ירמיה כהדא דתנינן המחליק בצלים לחים (כ״ה בכי״ר) לשוק ומקיים יבישין לגורן וכו׳. ולפ״ז הברייתא שלנו היא ככולי עלמא, מפני ששוק וגורן שני מינין הן (כמפורש בירושלמי בה״ב שם) וחייב בתחילתו כשמחליק לשוק ובסופו כשמחליק לגורן.
ובספרי האזינו פי׳ ש״ו עמ׳ 340: זו רוח דרומית שמארגת את הרקיע כרביב. ופירושו שמנמרת את הרקיע הכחול בפורהות (עננים בהירים), הנראים ככבשים. עיי״ש.
(י) 42. היו בו ארבעה או חמשה גפנים וכו׳. בכי״ע ובד: היו לו וכו׳. ובירושלמי פ״ג ה״ג, היו לו חמש גפנים והוא בוצרן (כגי׳ כי״ר) וכו׳.
42-43. בוצרן ומכניסן לתוך ביתו ופטור וכו׳. בכי״ע: ובוצרן וכו׳ פטור וכו׳. ובד: בוצרן ומכניסן ניתן לתוך ביתו ופטור וכו׳. והמלה ״ניתן״ הוא כנראה שיבוש מ״ביתו״, ונכנס מן הגליון שלא במקומו.
43. מן הפרט מן השכחה ומן הפיאה. וכ״ה בכל נוסחאות התוספתא. ועדות רטנר (באהצו״י פאה עמ׳ 31): ״ובאיזה כתבי יד מהתוספתא ליתא מן השכחה ומן הפיאה״ אינה מדוייקת. ובירושלמי הנ״ל: פטור מן הפרט ומן הערלה ומן הרבעי. אבל בכי״ס שם: פטור מן הפרט ומן השכחה ומן הפאה ומן הרבעי. ובירושלמי הנ״ל מעמידה בשבצרן ע״מ לאוכלן ענבים, וכן משמע מלשון הברייתא שמכניסן לתוך ביתו ולא לתוך גיתו, ולפיכך פטור מלקט שכחה ופיאה, מפני שאין זו בצירה, ולא עוד אלא שאינו מתחייב בפאה אלא אם בצר אשכל ראשון, וכבר אין לו אפילו כרם קטן (שהוא ה׳ גפנים). ואעפ״י שקרקע כל שהוא חייב בפיאה (לדברי ר״ע, פ״ג מ״ו), מ״מ כיון שעיקר כרם הוא לשם יין, אינו מתחייב כאן בפיאה אם בצר לשם ענבים לאכילה. ועיין ר״מ ספ״ד מה׳ מתנ״ע, בהשגות ובקרית ספר שם, ומ״ש במשנה למלך שם. ועיין מ״ש להלן בסמוך ולהלן ד״ה המקטף.
44. נותן מן המשואר על מה ששייר. כלומר, אבל לא על מה שבצר לשם ענבים לאכילה. ומכאן שאפילו אם לא שייר כלל פטור מן הפאה. ובירושלמי הנ״ל מסיק שאם בצר לעשותן יין אינו פטור אלא אם כן שייר, וזהו מפני שבכרם קטן אם בצר ממנו מקצת לעשותן יין אינו אלא בצירת עראי ופטור מלקט שכחה ופאה. עיין ר״מ פ״ב מה׳ מתנ״ע ה״ו, וספ״ד הנ״ל.
והמידל נותן מן המשוייר על מה ששייר. וכ״ה בכי״ע. ומרהיטת הלשון משמע שאף בבא זו הולכת על כרם, ופירושו שלאו דווקא אם בצר כרם קטן ליין ושייר נותן על מה ששייר, אלא אפילו הדל אותו (כדי שיתעבו השאר) ע״מ למכור מה שהדל פטור מן הפאה, מפני שזו היא בצירת ארעי, ונותן רק מן המשואר. וכן פירש הר״מ את משנתנו (פ״ג מ״ג): ״בכרם המדל (כן גרס שם, עיין בהוצ׳ הרצאג עמ׳ 13). וכרם המדל, כרם מדולדל, גזור ממלת דל (עיין כלאים פ״ה מ״א) והוא שיבצור מקצתו וימכור ויעזוב הנשאר לדרוך או ליבש וכו׳, וזה כשיבצור הענבים מכל צד מצדי הכרם וכו׳.⁠״ ועיין מ״ש בפ״ב מה׳ מתנ״ע ה״ו.
ברם בד גורס: המודל (צ״ל: המידל) בלי וי״ו, ואפשר לפרשו כעניין בפני עצמו, וזה אינו מוסב על כרם אלא על בצלים, כלומר, המדל בבצלים, והוא פטור מפני שעיקר הלקיטה היא מפני תקנת הנשארים, ולא חשיבה קצירה. כמו שפרשו הר״ש והרע״ב את משנתנו (ועיין מ״ש להלן), ומידל הוא בניגוד למחליק, ופירושו כמו שמבואר במשנת שביעית פ״ד מ״ד ובירושלמי שם, ולא כמו שבאר הר״מ לשיטתו את המחליק מאחת יד שבמשנתנו כאן. וכן מוכח גם ממסקנת הירושלמי כאן פ״ג סה״ג (על דברי ר׳ יהודה להלן): הדא דתימא בשעיבה על מנת להדל וכו׳, וזה יתכן רק בשתילה, ששתל בצפיפות ע״מ להדל אח״כ. ועוד קשה (לפירוש הר״מ הנ״ל) אם מטעם בצירת ארעי אתינן עלה, אפילו עיבה על מנת שלא להדל למה חייב. ועיין בפאת השלחן סי׳ ה׳ אות כ״ו, שנדחק לפרש את הירושלמי ע״פ שיטת הר״מ.
45. במה דברים אמורים במידל לשוק וכו׳. לפי הריבמ״ץ הפטור במידל הוא מפני שהמידל אינו מוציא אלא בצלים רכים וירוקים שאינו אלא ירק בעלמא (וגרוע מבצלים לחים ומקיצחא, עיין ירוש׳ פ״ג רה״ג, עיי״ש מה שתירצו על שיטת ר׳ ירמיה ור׳ יוסי) ומוכרן בשוק כדי שיאכלו אותם מיד, ופטורין מן הפיאה מפני שאין מוכנסם לקיום. ועיין בר״ש שם מה שהשיג עליו, אבל לא דחה פירוש זה לגמרי.
אבל המידל לתוך ביתו וכו׳. וכ״ה בירושלמי פ״ג סה״ג. אבל בד וכי״ע: בתוך ביתו וכו׳, והיא היא.
45-46. נותן מן המשואר על הכל. פיר׳ בר״ש (את הירושלמי), מכיון שמכניסו לביתו, כלומר, לגורן, הרי הן ראויים לכונסן לקיום, וחייבים בפיאה.
(יא) 46. המקטף ומכניס לתוך ביתו אפי׳ כל שדהו וכו׳. וכן בירושלמי (פ״ג ה״ג): תני לקט קצירך ולא לקט קיטוף. ר׳ זעירא ר׳ חייא בשם ר׳ יוחנן המקטף (כ״ה בכי״ר) שיבלין לעיסתו (כלומר, לאוכלן מיד ולא להכניסן לגורן) אפילו כל שדהו (כ״ה בכי״ר וכי״ס) פטור מן הפיאה. ר׳ אלעזר אמר אפילו במגל. אמר ר׳ יוסי והוא ששיירו וכו׳, שאם ביקש לאוכלן מלילות ואפילו לא שייר (והוא חולק על ר׳ אלעזר שאינו מחלק בזה). נמצאנו למדים לשיטת ר׳ יוסי שאם בקש לאוכלן מלילות אין צריך שיור אפילו אם קצר כדרכו (כפי שמוכח מן התוספתא לעיל שהביא הירושלמי שם), ואם בקש לעשותן עיסה צריך שיור, אבל לא שמענו מה דינו של קוטף ורוצה להכניס לביתו. ואעפ״י שאמרו: לקט קצירך ולא לקט קיטוף, שאני לקט שאין בו ריבוי (עיין ע״ז להלן), אבל בפיאה חייב אפילו בקיטוף.
והנה מלשון ר׳ יוחנן בירושלמי משמע שדווקא אם מקטף שיבלין לעיסתו פטור מן הפיאה, אבל אם מקטף כל שדהו לגורן חייב בפיאה אפילו אם קיטף. וכן משמע מלשון התוספתא כאן שפרטה ״ומכניס לתוך ביתו״ ולא אמרה סתם: המקטף אפי׳ כל שדהו פטור וכו׳. ולפ״ז אם כיוון לגורן אף המקטף חייב בפיאה, ועיקר הפטור כאן הוא מפני שמקטף להכניס לביתו לאוכלן מיד ולא לגורן, ואין זו קצירת קבע, והוא הדין אם קצר במגל ע״מ לאכול מיד פטור, כמו שסובר ר׳ אלעזר בירושלמי הנ״ל. אבל לפי זה קשה למה אמרו ״המקטף״ ולא אמרו הקוצר שבלין לעיסתו וכו׳, ואם נאמר שלא דברה התוספתא אלא בהווה, שאין קוצרים מעט שבלים אלא מקטפים אותם (עיין ירוש׳ מעשרות פ״ד ה״א, נ״א ע״ד, ותוספתא שם פ״ג ה״ב), הרי אין לדייק גם מן הלשון ״מכניס לתוך ביתו״ שהוא בדווקא, ונוכל לומר שעיקר הפטור הוא מחמת קיטוף, אלא שאין דרך בני אדם לקטף כל השדה לגורן, ולפיכך אמרה התוספתא ״מכניס לתוך ביתו״.
והנה בתו״כ (פ׳ קדושים פ״א ה״ז) שנינו (לעניין פיאה): אין לי אלא קוצר, תולש מניין ת״ל לקצור. קוטף מניין, ת״ל קצירך וכו׳. ולפי גירסא זו מפורש שאף קוטף חייב בפיאה. אבל גירסא זו אין לה סמך כלל בכת״י הספרא. ובכמה כת״י שם גורס במקום ״קוטף״: חוצד.⁠44 ובמיוחס להר״ש מביא בשם ס״א: עוצד. וכן בירושלמי (פ״א ה״ד, ט״ז ע״ג): חוצד45 מניין וכו׳. ובפי׳ רש״ס שם מגיה בירושלמי: עוקר, ומעיד שכ״ה בתו״כ. ושוב מוסיף: ״ואית דגרס עוצד מניין, דהיינו עוקר במעצד, וחדא היא״. והנה בבבלי (חולין קל״ז א׳) גרס בברייתא (אלא שהסדר שם משונה): עוקר במקום עוצד,⁠46 ואין כאן תיקון אלא פירוש נכון של המלה עוצד, כמו שפירש הרש״ס הנ״ל, וכמו שנוכיח להלן.⁠47
נמצאנו למדים שהברייתא בתו״כ ובירושלמי מנתה ג׳ דרכים בסילוק התבואה מן המחובר. קוצר, תולש ועוצד (עוקר). ושלש דרכים הללו נהגו למעשה בא״י. וכן שנינו במשנת ב״מ ריש פרק ט׳: מקום שנהגו לקצור יקצור, לעקור יעקור (כ״ה בכל הנוסחאות, ובמשנה שבירושלמי בטעות: לעדור יעדור). ובירושלמי שם: [מקום שנהגו] לתלוש וקצר וכו׳. הרי לך שאופן קצירת התבואה תלויה במקום ובמנהג האכר, ויש שנהגו לקצור, ויש שנהגו לעקור, ויש שנהגו לתלוש. (ועיין גם במשנת אהלות פי״ח מ״ב). והנה תלישה היא בידים שאדם אוחז בכמה שבלים בידו ותולש אותם, ואם השרשים אינם חזקים נמצא עוקר את התבואה עם שרשיה, אבל מסתבר שבתלישה רגילה נשארים השרשים בארץ.
ואשר לעקירת התבואה עם השרשים השתמשו בקרדום48 ובארמית חצינא.⁠49 ובתרגום (ישעי׳ מ״ד, י״ג) מתרגם מעצד: חצינא, וכן מפורש בבבלי סוף ב״ק (קי״ט ב׳) שקורים לחצינא מעצד, ולפ״ז ברור שאין עוצד (או חוצד, בהחלפת חי״ת ועי״ן) אלא עוקר במעצד, כפי׳ הרש״ס הנ״ל. ובבבלי (מו״ק י״ב ב׳): רב יהודה שרא למיעקר כיתנא. ומכאן שבפשתן נהגו לא בקצירה אלא בעקירה (מפני שמכחיש את הקרקע, עיין ב״מ פ״ט מ״ט) ובעצידה,⁠50 כלומר בעקירה ע״י מעצד. וכן בלוח החקלאי של גזר: ירח עצד פשת, כלומר, חודש עצידת פשתן, והיינו שבו עקרו הפשתן במעצד (עיין ירושלים של לונץ ח״ט, עמ׳ 242).
והמפרשים ז״ל סברו שהיא תלישה היא קטיפה, אבל כבר ראינו לעיל שלפעמים נהגו לתלוש את התבואה מן השדה, ועני שאין לו כלי אומנות יכול לתלוש בידיו כמה שבלים בבת אחת, והוא לפעמים עוקר אותם ע״י זה עם השורש; ואעפ״י שלעומת קצירה במגל חשיבא תלישה ביד דבר שאינו כ״כ רגיל, מ״מ הרי יש שנהגו לתלוש את כל השדה, מה שאין כן קטיפת מלילות וראשי שבולים (עיין דברים כ״ג, כ״ו; יחזקאל י״ז, י״ד) שאדם צריך לאחז בידו האחת בקש, ובידו השניה לצמצם ולקטוף את ראש השבולת (או חלק קטן מן הקש עמה כדי להחזיק אותה, עיין תוספתא עוקצין פ״א ה״ג), ובוודאי אין אדם עושה כן כשרוצה לקצור את כל שדהו לגורן. ואין קוטפין אלא מעט שבולין כדי לאוכלן מיד, ואין קטיפה כזו נקראת קצירה כלל, לא לעניין פיאה ולא לעניין לקט. ועיין בירוש׳ פ״א סה״ה, ט״ז ע״ג עיי״ש היטב.
ובתו״כ (קדושים פ״ב ה״ה): ולקט קצירך. ולא לקט קיטוף (והובאה בירושלמי שהעתקנו לעיל בתחילת הדבור) וכו׳, מכאן אמרו היה קוצר, קצר מלא ידו, תלש מלא קמצו וכו׳. הרי לך שקיטוף לחוד (ופטור מלקט) ותלישה לחוד (וחייב בלקט).⁠51 וכן בירושלמי פ״ד ה״ז, י״ח ע״ג: תני לקט קצירך. לא כל הקוצר בידו וכו׳. והקוצר בידו הוא מקטף ולא תולש, שהוא לפעמים עוקר עם השורש, אבל בתולש חייב אף בלקט. וכן מפורש בתוספתא להלן (פ״ב הי״ד): אי זהו לקט זה הנושר בשעת הקציר ובשעת התלישה. ר׳ יוסה אומ׳ אין לקט אלא הנושר בשעת הקצירה בלבד וכו׳. הרי לך מפורש שלת״ק יש לקט גם בתלישה, ותלישה לחוד וקטיפה לחוד.⁠52
ברם בבבלי (חולין קל״ז א׳) שנינו: הא רבנן והא ר׳ יוסי, דתניא לקט קצירך ולא לקט קיטוף, ר׳ יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר. ר׳ יוסי היינו ת״ק, כולה ר׳ יוסי היא, והכי קתני שר׳ יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר וכו׳. ולפי שיטת הבבלי מחייבים רבנן קטיפה אפילו בלקט, ור׳ יוסי פוטר תלישה ועקירה אפילו בפאה בדברים שאין דרכך בכך. (ועיין להלן בבבלי שם). ואין בשום אופן להשוות את הבבלי עם הירושלמי והברייתות בתו״כ (ובתוספתא), כפי שהעיר בצדק בפי׳ הראב״ד לתו״כ במקומו (הוצ׳ ווייס פ״ז ע״ד). אבל מ״מ למדנו שהבבלי משוה בפירוש פיאה ללקט, ומן הירושלמי והברייתות אין ראיה להפך, ולפ״ז מי שפוטר קיטוף מן הלקט פוטרו אף מן הפאה, וכפי שאמרנו, ועלינו לחלק בין קיטוף ובין תלישה.
סוף דבר לפי כל הנ״ל נראה לכאורה שהתוספתא שלנו פוטרת את הקוטף שדהו מפאה, משום שקטיפה אינה קצירה כלל, ודינו כמקרסם בפיו את הקש, ואפילו אם קטף כל שדהו ע״מ להכניסו לגורן פטור מן הפאה מדאורייתא. ועיין שיטת הר״מ בפ״ב מה׳ מתנ״ע סה״ו ופ״ד ה״ב ומה שהאריך לבאר את שיטתו בפאת השלחן סי׳ ה׳ אות כ״ז.
47. וחייב במעשרות. וכן מפורש בירושלמי (מעשרות פ״ד ה״א, נ״א ע״א. ועיין בתוספתא שם פ״ג ה״ה): המקטף שיבלין לעיסתו לאוכלן מלילות ניטבלו וכו׳.
(יב) הכותב נכסיו לבניו וכו׳. פ״ג מ״ז. ומשנתנו בשכיב מרע, אבל בבריא נסתפקו בבבלי (ב״ב קל״ב ב׳) והעלו בתיקו. ובפיה״מ כאן העמידה בש״מ, אבל בפ״ו מה׳ זכיה ומתנה ה״ט חזר בו ופסקה בין בבריא ובין בש״מ, ועיין בהגה״מ שם.
48. וכתב לאשתו וכו׳. וכן מעתיק מכאן באו״ז ב״ב (פ״ח סי׳ קכ״א, י״ט ע״ג) וכ״ה במשנתנו הנ״ל בכל הנוסחאות, וכן מעתיקה בירושלמי53 ובבבלי.⁠54 ובד: והניח לאשתו וכו׳. ובכי״ע: ושייר לאשתו וכו׳. וכ״ה בכמה נוסחאות שבבבלי.⁠55 אבל מתשובת ר׳ יוסי במשנתנו (עיין מ״ש להלן שו׳ 49) ברור שלת״ק צריך כתיבה, ועיין בבבלי ב״ב קל״ב ב׳, בשטמ״ק ובבעה״מ שם פ״ח סי׳ תתנ״ז, ובמלחמות שם. ועיין מ״ש להלן סד״ה בזמן שקבלה.
קרקע כל שהו וכו׳. בשאילתות סי׳ ל״ג (מבבלי ב״ב ק״נ ב׳): הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע או מטלטלי כל שהוא וכו׳, ובכולהו אפילו מטלטלי הוי שיור לבד מכתובת אשה, דמקרקעי תקינו רבנן מטלטלי לא תקינו. הרי לך שרבינו סובר ש״לבד מכתובת אשה״ עונה רק על השיור, אבל לעניין ״כתב לאשתו״ קרקע הוא לאו דווקא, אלא אפילו מטלטלי. וכ״ה בה״ג ה׳ הלואה (ד״ו ק״י סע״ג, ד״ב 453). וכ״ה בפיה״מ (ספ״ג) בהוצאות שלנו, והר״מ פירש ע״פ השאילתות והבה״ג. אבל בפיה״מ הוצ׳ הרצאג (עמ׳ 17) חסר ״ובכותב נכסיו לבניו״, וזו היא מהדורא בתרא, ומתאימה לחיבורו (פ״ו מה׳ זכיה ומתנה ה״י). וכן בתשובת רב האי (בתשה״ג שערי צדק סוף סי׳ פ״א, ע׳ ע״ב): הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא איבדה כתובתה, הני מילי היכא דכתב לה קרקע ושתקה, אבל כתב לה מטלטלי לא. וכ״ה בתשה״ג אסף, הוצ׳ מק״נ ירושלים תש״ב עמ׳ 33, וכן פסקו שאר פוסקים.
איבדה כתובתה. בירושלמי (ספ״ג ובמקבילות) ובבבלי (ב״ב קל״ב א׳) נחלקו אמוראים בטעמה של משנתנו למה אבדה כתובתה, ושמואל מעמידה במחלק לפניה, וכיוון שמחלק את הנכסים בפניה ממש והיא שותקת הרי סברה וקבלה, ומקולי כתובה שנו כאן. וכן סובר רב נחמן (בבלי שם קל״ב ב׳): כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה (עיי״ש ברשב״ם מ״ש בשם רש״י). וכן בשאילתות סי׳ ל״ג הנ״ל: הכותב כל נכסיו לבניו וכו׳ בפניה ושתקה איבדה כתובתה. וממש כלשון זו בה״ג (ה׳ הלואות ד״ו ק״י סע״ג; ד״ב 453). וכן בתשה״ג שערי צדק (ס״ה ע״ב סוף סי׳ נ׳): והמחלק נכסיו על פיו56 בפני אשתו ונתן לה מתנה, כיון שעשאה שותף בין הבנים ושתקה אבדה כתובתה.⁠57
ובפיה״מ להר״מ כאן: ״שכלל אותה בחלוק נכסיו עם בניו כגון שיכתוב להם לפלוני כך ולפלוני כך ולפלונית כך והיא שומעת, או ישנה שם58 ולא תערער, שתאמר כתובתי אני גובה. וראיה על זה מה שאמרו איבדה כתובתה ולא אמר אבדה,⁠59 ר״ל כי בשתיקותה כשמשותפת עם הבנים אבדה מה שיש לה לקבל בכתובתה״. ועיין גם פי׳ רבינו ברוך באו״ז ב״ב סי׳ קכ״א, י״ט ע״ג.
ולפי הפירושים העתיקים הללו שר״נ סובר כשמואל ממש, הרי הפירוש הפשוט הוא שלא נתן לה את הקרקע בכתובתה, אלא עשאה שותף עם הבנים, ולא קבלה את הקרקע לפרעון כתובתה, ולפ״ז מסתבר יותר שלא מחלה על הכתובה, אלא על שעבוד הנכסים גרידא, וכשקנה אח״כ גובה מהם.⁠60 אבל בר״י מיגש (קל״ב סע״א) פירש כפירוש הגאונים הנ״ל, ומ״מ פסק שאבדה כתובתה לגמרי.
ופירושים אחרים בסוגיין לר״ח,⁠61 לרבינו יצחק בר שמואל (עיין או״ז הנ״ל), ורשב״ם שם. ועיין עיטור, מתנת שכ״מ, הוצ׳ רמא״י נ״ט ע״ב, ומ״ש בשו״ת ר״י אבן לב ח״ב סי׳ פ״ב, ועיין מ״ש להלן.
49. בזמן שקבלה עליה לשם כתובתה וכו׳. במשנתנו: ר׳ יוסי אומר אם קבלה עליה אף על פי שלא כתב לה איבדה כתובתה. ולפ״ז ברור שלר׳ יוסי קבלה בלי כתיבה מהני. ומן הלשון בתוספתא שלנו מוכח לכאורה שכתיבה בלי קבלה לא מהני, שהרי הוא אומר על דברי הת״ק: במה דברים אמורים (כלומר, שאם כתב אבדה כתובתה) בזמן שקבלה עליה וכו׳, ומכאן שכתיבה גרידא לא מהני. אבל בבבלי ב״ב62 שנו: ר׳ יוסי אומר אם קבלה עליה אעפ״י שלא כתב לה. כתב לה אעפ״י שלא קבלה עליה. ואעפ״י שגירסא זו אינה מתאשרת ע״י הגאונים וכתי״י עתיקים, מ״מ הסוגיא בעצמה מוכיחה שהבבלי סובר שלר׳ יוסי אחת משתיהן מהני (שהרי הבבלי רוצה לומר: כולה ר׳ יוסי היא, עיי״ש ברשב״ם וביד רמה), ואפילו כתיבה בלי קבלה, וזה סותר לתוספתא שלנו63 שמצריכה לר׳ יוסי כתיבה וקבלה.
ברם לפי שיטת הגאונים שכתבנו לעיל קבלת האשה במשנתנו פירושה שקבלה עליה להיות שותפת בין הבנים, ולא שקבלה עליה את הקרקע לשם כתובה, ולפ״ז יתכן לפרש שהברייתא משלימה את דברי ר׳ יוסי עצמו שבמשנתנו,⁠64 שאמר שם: אם קבלה עליה וכו׳. ומפרשת התוספתא: בד״א בזמן שקבלה לשם כתובתה אבל אם לא קבלה לשם כתובתה (אלא שקיבלה את המתנה) גובה מן השאר. וכע״ז, כנראה, פירש באו״ז ב״ב.⁠65 ועיין גם בעיטור שכ״מ, הוצ׳ הרמא״י, נ״ט ע״ב. ובריבמ״ץ פ״ג מ״ז: דייקינן מדברי ר׳ יוסי כי תנא קמא בעי שיכתוב לה ובעי שתקבל על עצמה שרצתה כמה שעשה זה לבנו, ואמר לו ר׳ יוסי קבלה בלבד דיו וכו׳, תניא א״ר יוסי בד״א בזמן שקבלה עליה לשם כתובתה וכו׳. וכנראה שאף הוא פירש כן. אבל גם פירוש זה אינו מתיישב יפה לשיטת הבבלי שרצו לומר שם: כולה ר׳ יוסי היא וכו׳, ולפי שיטת רב נחמן, הרי ר׳ יוסי סובר כאן בפירוש שהיא צריכה לקבל לשם כתובה.⁠66 ברם כ״ז הוא לשיטת רב נחמן בבבלי שכיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה, ואפשר לפרש שהקבלה היא ״שרצתה כמה שעשה זה לבנו״, אבל בירושלמי לא נזכרו דברי רב נחמן כלל, ובוודאי פירשו גם בדברי הת״ק שקבלה עליה את הקרקע לשם כתובה, וע״ז חולק ר׳ יוסי ואומר שקבלה בלבד מהני. ולפ״ז הוסיפה התוספתא כאן שר׳ יוסי סובר שכתיבה בלא קבלה אינה מועילה.
והר״י שוואדראן בפירושו לתוספתא (קומץ מנחה אות א׳) מקבל את גירסת ד (עיין מ״ש לעיל שו׳ 48, ד״ה וכתב לאשתו), והיינו שעיקר הגירסא בדברי הת״ק של התוספתא היא: והניח לאשתו (או כגי׳ כי״ע: ושייר לאשתו), ולא נזכרה כאן כתיבה כלל, אלא שהאשה לא מחתה כשחלק את הנכסים בפניה. וע״ז חולק ר׳ יוסי ומצריך קבלה לשם כתובה, אבל אם כתב לה אין צריך קבלה, כשיטת הבבלי (וכן החלטתי גם בתס״ר כאן, ריש עמ׳ 34). וצ״ע.
(יג) 50. הכותב נכסיו לעבדו וכו׳. וכ״ה גם בד וכי״ע ובכל הנוסחאות של משנתנו. אבל בר״ש (כאן ספ״ג) ובאו״ז (ב״ב פ״ט סי׳ קפ״ז כ״ח ע״ב) מעתיקים: הכותב כל נכסיו וכו׳. וכ״ה בבבלי בכל מקום (גיטין ח׳ ב׳; שם מ״ב א׳; ב״ב קמ״ט ב׳; שם ק״נ ב׳), ועיין גם בירושלמי גיטין פ״א ה״א, מ״ג ע״א. ופירשו הראשונים (רמב״ן גיטין ח׳ רע״ב, רשב״א שם, מאירי שם סוף עמ׳ 25 ועוד) שבעבד צריך לכתוב: כל נכסי או עצמך ונכסי.
51. שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. בה״ג ה׳ הלוואה (ד״ו ק״י סע״ג): ״הכותב כל נכסיו לעבדו, יצא לחירות שייר כל שהוא67 לא יצא דאמרינן האי דשייר דמיו הוא״. כלומר, בין אם כתב ״חוץ מקרקע כל שהוא״. בין אם כתב ״חוץ ממטלטלין כל שהן״ ולא פירשן, לא יצא העבד לחרות, שאפשר שמכוין לדמי העבד שהן מטלטלין. ובירושלמי ספ״ג: שייר מטלטלין לא עשה כלום, אני אומר גופו שייר (ועיין בתוספ׳ ב״ב קמ״ט ב׳ ד״ה שייר). ובה״ג ד״ב סוף עמ׳ 452: שייר כל שהוא לא יצא לחרות, דאמרינן כל שהוא דמיו הוא.
והנה מפירושים אלו משמע שלא נתפרשו בשטר הקרקע או המטלטלין ששייר. ואם נניח שלת״ק לא יצא העבד לחרות משום דלא פלגינן דיבורא (כמו שרצו לומר גיטין ח׳ ב׳) הטעם הוא, מפני שהעבד לא קנה נכסים כלל68 וכיון שלא קנה נכסים לא קנה גם את עצמו, ולא פלגינן דיבורא. ומכאן משמע שאם פירש את השיור יצא לחרות אף לת״ק לפי ה״הוה אמינא״ של הבבלי.⁠69
ויש מפרשים שאפילו אם פירש את השיור לא יצא לחרות,⁠70 שמכיוון שאי אפשר לקיים את הדיבור כל נכסי, ולא פלגינן דיבוריה, הרי אין לנו שטר על שחרור העבד. ואעפ״י שמן השיור אפשר להוכיח שאת העבד לא שייר, הרי אין כאן אלא דיוק ואין משחררין ע״פ דיוקים אלא ע״פ נוסח ברור בשטר.⁠71 אבל ר״ש סובר שפלגינן דיבוריה ויש בכלל כל נכסי: עבד, וגם נכסים, ומשתחרר העבד ע״פ הדבור של ״נכסי״. אבל אם כתב ליה עצמך ונכסי ושייר בנכסים, לכ״ע משוחרר, שהרי אין אנו צריכים כאן לפלגינן דיבורא.
ברם מסקנת הבבלי היא שלאו מטעם ״לא פלגינן דיבורא״ אתינן עלה, אלא משום דלאו כרות גיטא הוא, כלומר כל זמן ששייר בעל הבית זכות לעצמו בשטר, ובעה״ב זקוק לשטר לטובתו, אין זה כרות גיטא, ולפ״ז אפילו אם יכתוב בשטר ״עצמך ונכסיי קנויין לך חוץ מקרקע פלונית״ לא עשה כלום, מפני שאין זה כרות גיטא.⁠72 ויש חולקים וסוברים שאם כתב ״עצמך ונכסי קנויין לך חוץ מקרקע פלוני יצא בן חורין, דהא לא שייר במה שהוא משתחרר וכו׳, וכרות גיטא הוא״. (רשב״א גיטין ט׳ א׳). וזו היא שיטת רש״י (שם) ד״ה התם.
51-52. ר׳ שמעון או׳ (הרי) האומר [הרי] כל נכסיי נתונין לפלוני וכו׳. וכ״ה (בשינויים קלים) אף בד ולהלן ב״ב (פ״ט הי״א) בכל הנוסחאות. וכן מעתיקים הראשונים משם. אבל בכי״ע: ר׳ שמעון אומ׳ לעולם הוא בר חורין עד שיאמר כל נכסי נתתי לפלוני עבדי חוץ מאחד בריבוא שבהם לא אמר כלום. וכן מעתיק בר״ש (ספ״ג) ובאו״ז (ב״ב סי׳ קפ״ז, הנ״ל. וכנראה שהעתיק מן הר״ש). וברור שהיתה כאן מקודם פיסקא מן המשנה: ר׳ שמעון אומר לעולם וכו׳, מריבוא שבהם. [ר׳ שמעון או׳ האומר כל נכסי וכו׳ מריבוא שבהם] לא אמר כלום. והשמיטו הסופרים את הפיסקא מן המשנה, מפני שהיא שווה ללשון הברייתא כרגיל בתוספתא ובירושלמי.⁠73 ובתוס׳ גיטין (ט׳ א׳ ד״ה לעולם. וכן כנראה בתוספ׳ הרא״ש בשטמ״ק ב״ב קמ״ט רע״ב) העתיקו כגי׳ כי״ע והר״ש, אבל השמיטו את המלים ״לא אמר כלום״, ונשארה אצלם רק הפיסקא מן המשנה.
52. חוץ מאחד מרובו שבהן לא אמ׳ כלום. וכ״ה גם להלן ב״ב (פ״ט הי״א) בכי״ו. וכ״ה במשנה כת״י פרמה וקויפמן (אלא שבאחרון תוקן בגליון בכת״י אחר: מריבוא). ובקטעים מן הגניזה: המרובה. וכן בערוך ערך רב ד׳: יש ששונין חוץ מאחד מרובו, ופי׳ חוץ מדבר אחד שהוא הרוב.
אבל הנכון הוא בכי״ע: בריבוא (או מרבוא כגי׳ ד), וכ״ה ברוב נוסחאות המשנה, ולפנינו צ״ל: מריבו (=מריבוא), כמו שהוא במשנה הוצ׳ לו. והפירוש המחוור הוא בפיה״מ להר״מ, שהיורש יכול לברור את האחד מריבוא בתוך גוף העבד, ונמצא שלא שחרר את כל העבד (עיין גיטין מ״א ב׳), ואין הוא כרות גיטא. ובירושלמי ספ״ג: אני אומר גופו שייר. ונראה מלשון הר״ח74 שהוא פירש שהירושלמי מבאר כאן את דברי ר״ש,⁠75 ואפשר שאף בירושלמי הכוונה היא ששייר אחד מריבוא [ב]⁠גופו, כפירוש הר״מ.
52-53. חוץ מעיר פלנית ושדה פלונית וכו׳. מכאן רצו כמה מן הראשונים76 להוכיח שלא כשיטות הקדמונים הסוברים (עיין מ״ש לעיל שו׳ 51, ד״ה שייר קרקע כל שהוא) שאם פרש בעל השטר את השיור יצא לחרות אף לת״ק (לפי ה״הוה אמינא״ שבבבלי גיטין שהמחלוקת היא בפלגינן דיבורא), שהרי כאן משמע שזו היא שיטת ר׳ שמעון גרידא. ועיין להלן. ובפיה״מ כאן באר את דברי ר׳ שמעון ע״פ נוסח התוספתא אעפ״י שלא הזכירה בשמה, עיי״ש. ואפשר שפירש את ה״הוה אמינא״ שבבבלי כפירוש הר״י מיגש בב״ב,⁠77 שאעפ״י שהזכיר בפירוש את השיור לא יצא לחרות לת״ק. ועיין להלן.
53-54. זכה עבד זה בנכסים וקנה עצמו בן חורין. וכ״ה גם להלן בב״ב, וכן מעתיקים כל הראשונים,⁠78 והלשון קשה, שהרי אין כאן אלא הנכסים ששייר לעצמו, ובמה זכה העבד. ובר״ש (וממנו אצל כמה מן הראשונים) הנ״ל: זכה בנכסים. אם יש שם נכסים. וקנה עצמו בן חורין בכל ענין. אבל ברשב״א גיטין הנ״ל: ״ואי נמי הכי פירושו79 זכה בעצמו מכח כל נכסי״, כלומר זכה בנכסים פירושו זכה בעצמו שהוא בכלל ״כל נכסיי״, וכדברי התוספות שם: ״ואין מתקיים דבור כל נכסי אלא בעבד לבדו״. ולפי הדגשה זו אין ראיה מן התוספתא נגד שיטת הר״ח והרי״ף (שגם הת״ק מודה שאם פירש את השיור יצא העבד לחרות, שהרי מתקיים בדבור ״כל נכסיי״ חלק מן הנכסים וגם שחרור העבד), משום שאפשר לפרש שר״ש מוסיף שאפילו אין לו לבעל אלא רק הנכסים ששייר, והייתי אומר שמתבטל כל הדבור של ״נכסיי״, מ״מ יצא העבד לחרות, שהעבד הוא בכלל נכסים וזוכה בעצמו. ועיין בפיה״מ להר״מ ובתוספ׳ גיטין הנ״ל וברשב״א וברא״ש שם (עיין הע׳ 76).
ברם ברמב״ן גיטין הנ״ל מעיר: וכתב (צ״ל: ובתוס׳) במס׳ בתרא תניא הכי ר״ש אומר כל נכסי וכו׳ אעפ״י שאין שם אלא אותה עיר ואותה שדה לא קנה שאר נכסים וקנה עצמו בן חורין. וגירסא ״מתוקנת״ היא, ואינה באה בחשבון כלל.
54. וכשנאמרו דברים לפני ר׳ יוסה וכו׳. בירושלמי ספ״ג: וכשבא מעשה לפני ר׳ יוסי אמר וכו׳. ובבבלי גיטין ט׳ א׳: אעפ״י שקילס ר׳ יוסי את ר׳ שמעון הלכה כר׳ מאיר, דתניא כשנאמרו דברים וכו׳. וברשב״א שם: כדאמרי׳ בירושלמי למדרש קלסו ולא להלכה. וכוונת הרשב״א הוא לא למעשה שלנו, שהרי אין זכר בירושלמי שר׳ יוסי קילס אותו רק למדרש, ולמעשה אינו סובר כמותו, ולא עוד אלא שמלשון הירושלמי הנ״ל ״וכשבא מעשה וכו׳⁠ ⁠⁠״ משמע שר׳ יוסי פסק כר״ש הלכה למעשה. יתר על כן, בנוסחאות כת״י של המשנה עם פיה״מ (וכ״ה גם בהוצ׳ הרצאג עמ׳ 16) גורס במשנתנו: שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר׳ יוסי אומר יצא. ר׳ שמעון אומר לעולם וכו׳. ובפיה״מ שם (לפי נוסחאות כת״י והוצ׳ הרצאג): ור׳ יוסי חולק על זה (כלומר, על דברי הת״ק) וראה את דעת ר׳ שמעון שהוא אומר שחולקין הדיבור וכו׳. לפיכך ברור שכוונת הרשב״א הוא לירושלמי סוטה (פ״ה ה״א, כ׳ סע״א) וסוף ב״ב שמוכח משם שאין ראיה מקילוס שהלכה כהמקולס, עיי״ש.
פירוש הרב שאול ליברמן, ברשותם האדיבה של בית המדרש ללימודי יהדות (כל הזכויות שמורות)
הערות
1 ולשיטת הגר״א בשנו״א כאן, כל מה שמוסיף אחרי שהפריש מקצת בכורים ע״מ שלא להשלים יש לו דין של תוספת בכורים. ועיין במל״מ פ״א מה׳ מתנות עניים הט״ו.
2 עיין במלונות ערך זכי, ומ״ש בהירושלמי כפשוטו, עמ׳ 114.
3 ועיין בבלי שבת קכ״ז רע״ב וברש״י שם ד״ה ה״ג.
4 עיין סמ״ג ל״ת רפ״ד, פ״א ע״ד, שפירש את משנתנו בדיעבד.
5 עיין רש״י שבת כ״ג א׳; מאירי שם; ראב״ד ומיוחס להר״ש בפירושיהם לתו״כ שנביא להלן. וכן פירש גם בפירוש רבינו הלל שם.
6 ״מחמת הקצירה שקצר כל השדה ולא שבק אלא לפיאה״ (פירוש רבינו הלל כת״י).
7 במיוחס להר״ש שם: ״ויש מפרשים שצריך לקרות לה שם״. ועיין להלן פ״ב סה״ז.
8 כ״ה הגירסא בהוצאות שלפנינו ובמה״ג ויקרא, עמ׳ 475 (אלא שהוסיף ע״פ הר״מ: מכל המשוייר). ואפילו לפי הגירסא שנביא להלן הכוונה היא לדברי ר״ש גרידא.
9 ועיין בפי׳ הרש״ס פ״ד, ח׳ ע״ד, ד״ה ומשום שאמרה.
10 דבר רגיל מאד בירושלמי ובתוספתא, עיין מ״ש בהירושלמי כפשוטו עמ׳ 272; הרי״ן אפשטין מבוא לנוה״מ עמ׳ 944 ואילך. ודבריו בעמ׳ 934 צריכים תיקון לפי מה שכתבנו כאן. ועיין מ״ש להלן שו׳ 51, הע׳ 73.
11 וכ״ה הגירסא לפני הראב״ד שם. ועיין גם בהגהת תמת ישרים ובחזקוני קדושים, ד׳ קרימונא, צ״ט ע״ד.
12 בירושלמי (פ״ב ה״ז, י״ז רע״ב) שנינו: כילה את שדהו ושייר בה כדי פיאה, כיון שקצר שיבולת הראשונה חזרה פיאה לעומרין, מפריש מן הקציר וכו׳. ולפ״ז אם לקח לעצמו קלח אחד מן הפיאה שהפריש כשיעור, מותר לו להפריש מן התלוש, אבל בוודאי שאסור לו להוסיף, שאין עליו חיוב אלא להשיב את הגזילה מן התלוש, וחזר החיוב לעומרים בכשיעור שקבל עליו במחובר. ופשיטא שאינו עניין לכאן שמדברים על תוספת פיאה וסמיכה לקלה שגרע מן השיעור.
13 לפי רב נתן אב הישיבה בפירושו למשנה, עיין מ״ש הר״ש אסף בקרית ספר ש״י, עמ׳ 535.
14 בפי׳ ר״י בכור שור לויקרא (הצופה מארץ הגר כ״ח, עמ׳ 240): מפני שלשה דברים אמרה (צ״ל: אמרו, או אמרה תורה) שמניח אדם פאה בסוף שדהו מפני החשד וכו׳ ומפני בטול עניים וכו׳ ומפני הרמאים וכו׳.
15 בכ״י שם צ״ל: ״ע״י דרב בר (בי) מודעתון דבנוי דר״ח רובא״, כלומר, מפני שרב הוא בן דורם של בני ר׳ חייא הגדול.
16 פ״ב מה׳ מתנ״ע ה״ב: והתמרים בין יבשים בין רכים. ועיין באו״ש שם.
17 ובזה מתיישבות קושיות הראשונים, עיין מש״ש.
18 וכן מצאתי עכשיו בערוך על קלף ערך בנות שבע: פיטידיאה.
19 ועיי״ש במאמרי הנ״ל (בפנים), עמ׳ 50 הע׳ 61, מ״ש בשם תיאופרסטוס שהיונים נהגו לקרוא לפרי של אורן ממין זה: תאנים.
20 וכ״ה כמעט מלה במלה אצל פליניאוס בספרו תולדות הטבע, ספר ט״ז פמ״ד סי׳ ק״ז, עיי״ש במאמרי הנ״ל, עמ׳ 49.
21 ועיין במה״ג ויקרא, עמ׳ 476, וניסח ע״פ הר״מ.
22 ועיין בתוספ׳ אנשי שם שתמהו על רבותינו הנ״ל, מניין להם שאמת המים להלן היא מדברי הת״ק ולא מדברי ר׳ יהודה, שהרי אפשר שהת״ק קורא לה שלולית ור״י קורא לה אמת המים, והכל הוא מדברי ר׳ יהודה. וכבר העיר על כ״ז מהר״י קורקוס בפ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ב.
23 וויענער צייטשריפט פיר דיע קונדע דעס מארגענלאנדעס כ״ה, עמ׳ 194 ואילך.
24 עיין, לדוגמא, ערוך ערך שביל וערך קבע, מה״ג ויקרא, עמ׳ 476, יריאים השלם סי׳ קי״ט ועוד.
25 בקטעים מן הגניזה הוצ׳ קאהלע ובמשנה כת״י קויפמן: והקבוע וכו׳. וכ״ה בתו״כ שנביא להלן בכי״ר. ואין היא משנה את העניין, והוי״ו אינה אלא וי״ו הפירוש, עיין מ״ש הרי״ן אפשטין במבוא לנוה״מ, עמ׳ 1080.
26 והביאוהו כמה מן הראשונים, עיין אהצו״י, עמ׳ 23. ויש להוסיף פי׳ הראב״ד ב״ק ס״א א׳. ויש שם ט״ס כמו בתוספ׳ רי״ד שם.
27 וכ״ה הגירסא גם בכי״ר. ובנוסח הרש״ס: כמה דר׳ מאיר אמר חיוב בפאה וכו׳, כן ר׳ יהודה אומר וכו׳. ואין גירסא זו משנה את העניין.
28 כלומר, התלמוד רצה לומר בתחילה שטעמו של ר״מ הוא משום שאין קצירת שחת התחלת קצירה, ואם קצר לשחת דינה כשדה בור, בין משקצר לפני שהביאה שליש ובין לאחרי שהביאה שליש. ור״ש בשיטתיה (תוספתא מנחות ספ״י, וכגי׳ כי״ו שם. ולפנינו חסרה המלה ״ובפאה״) שפוטר מפאה בקוצר לשחת אפילו אחרי שהביאה שליש.
29 ואח״כ יש שם ט״ס בפסק שהוכנס לתוך הסוגיא, עיין בהערות הר״ש טרויב, 289 ע״א. ועניין הפסק שם אינו שייך לנידון שלפנינו כאן.
30 כ״ה בד״ב. ובד״ו: ואוקימנא, והמלה ״לברייתא״ חסרה, אבל מתוך הסיגנון משמע שהכוונה לברייתא, ולא למשנתנו.
31 כלומר, ודינה כשדה שזרעה ולא עשתה תבואה שבוודאי אינה מפסיקה. ומוכח שלוא היתה מביאה שליש היתה מפסיקה אפילו אם אכלה חגב. ואעפ״י שאינה חייבת בפיאה, מ״מ התבואה כבר הגיעה לחיוב פיאה; ואחרי שסולקה ממנה התבואה שהגיעה כבר לחיוב פאה דין השדה כשדה בור, שהרי כבר הוציאה את שלה, וע״פ רוב אינה ראויה יותר לזריעה בלי חרישה מחדש. והוא הדין שאם קצרוה שחת לאדם לפני שהביאה שליש אינה מפסיקה, אלא שדברה הברייתא בהוה, שאין דרך בני אדם לקצור מאכל אדם לשחת. וכ״ז הוא בניגוד גמור לפירוש הירושלמי בברייתא זו שהעמידוה (עיין מ״ש להלן שו׳ 37–38) בשהביאה שליש, ואף ר״מ מצריך חרישה, משום שאין בקרסום הנמלים ושבירת הרוח חיוב פיאה. ולפנינו בבבלי (מנחות ע״א ב׳) הגירסא הפוכה, והעמידוה לברייתא זו כשהביאה שליש, ודלא כגי׳ בה״ג.
32 כ״ה בד״ב. ובד״ו מוסיף בטעות: הויא קצירה, אבל מן הדבור ״לאדם נמי״ ברור שהכוונה היא לא הויא קצירה. וזהו נגד הגירסא בגמרא שלנו, שמסקינן שלר׳ יהודה דווקא קוצר לבהמה, אבל לא לאדם, עיין ברש״י ובמיוחס לר״ג. ומתוך המשנה עצמה שם אין ראיה, מפני שאפשר לפרש אף דברי הת״ק: קוצר שחת לאדם ומאכיל לבהמה תבואה גמורה (ע״י קיטוף), וכפי שמוכח מרהיטת לשון הסוגיא בפסחים כ״ג א׳ (עיי״ש ברש״י, במאירי ובתוספת שם. ובתוספ׳ מנחות ד״ה אימור), ור׳ יהודה לא בא אלא לפרש.
33 וזהו ממש כמסקנת הירושלמי כאן. ופירושו, כשם שלר׳ יהודה בפחות משליש לא הויא קצירה, אפילו קוצר לאדם, והוי ליה פטור פיאה, אף לר״מ כן, ולפיכך פסקה הברייתא שלעיל שבפטור פיאה אף לר״מ אינו מפסיק אלא אם כן חרש.
34 כלומר, ר״ע אינו מחייב פיאה לכל אחת ואחת אלא דווקא במנמר לקליות, והיא תבואה שהביאה שליש, אבל עדיין לא נגמרה. וכן פירש הרש״ס בירושלמי בסוגיין, והוסיף: דהא בלא הביאה שליש לקליות לא חזי וכו׳ כדאיתא בפ״ק דחלה. וכוונתו לירושלמי חלה (פ״א ה״ד נ״ז ע״ד): מהו שחייבין על לחם שלו (כלומר, מתבואה שלא הביאה שליש) משום חדש וכו׳? את שחייבין על קלי שלו משום חדש וכו׳. ופירש הרש״ס שקלי אינו אלא בשהביאה שליש, אבל לפני כן אינה אלא שחת, ואינה ראויה לקליות. וכן פירש בפ״מ. ועיין בעמודי ירושלים שם, אבל לפי פירושו צריך למחוק את החצי השני של המאמר, כמו שהגיה הגר״א ז״ל. ועיין בה״א שם, נ״ז רע״ב.
35 כלומר, שהתבואה כבר נגמרה, אלא שהיא עדיין לחה ורכה, נותן מאחד על הכל. ולפ״ז ר״מ הוא בשיטת ר״ע ממש, ודווקא בקוצר אחרי שהביאה שליש לשחת מפסיק, אבל אם כבר נגמרה אלא שהיא עדיין לחה הויא לה התחלת קצירה ואינה מפסיקה.
36 ולפ״ז אפילו קוצר תבואה לחה שלא לשחת אלא לטחינה ולקמח אף היא היתה צריכה להפסיק.
37 עיין בריבמ״ץ ובר״ש כלאים פ״ב מ״ו. אבל בפיה״מ להר״מ שם לא פירש כן. וכנראה שפירוש הר״מ מיוסד על פירוש הר״ח ב״ב ל״ו א׳ כפי שמעתיקו ברשב״ם שם ד״ה תפתיחא. אבל עיין בתשה״ג אסף הוצ׳ מק״נ, ירושלים תש״ב, עמ׳ 216, ובהערה 3 שם.
38 עיין ירושלמי כלאים פ״ב ה״ו, כ״ז סע״ד, ר״מ פ״ד מה׳ כלאים ה״ו ובתיו״ט שם פ״ב מ״ו, ובפי׳ הרש״ס בסוגיין.
39 עיין בפי׳ הרא״ש (בפי שנים) למשנתנו ובר״מ פ״ג מה׳ מתנ״ע ה״ד.
40 והיא שדה שנחרשה חרישה ראשונה, כדי להוציא את הקוצים ואת השלפים, עיין ב״מ פ״ט מ״א. ועיין ירושלמי שביעית פ״ד רה״ב, ל״ה ע״א, ובבלי מנחות פ״ה א׳.
41 כלומר, שר׳ יהודה מפרש את דברי הת״ק בשלולית, וכפירוש הר״מ בפיה״מ שהיינו שלולית היינו אמת המים. אבל אם אמת המים לחוד ושלולית לחוד (עיין מ״ש לעיל שו׳ 33 ד״ה הנחל והשלולית) עלינו לפרש בירושלמי ״ולא פליגין״ כלומר שאין חולק על ר׳ יהודה.
42 ואין הוא ת״ק של משנתנו שנקט בלשונו ״שלולית״, ולא הת״ק של התוספתא (לפי פירוש הר״ש והרא״ש) שאינו מזכיר קבועה כלל, אלא תנא אחר.
43 עיין רש״י בראשית ל״א, י׳.
44 עיין מ״ש הר״א פינקלשטיין ב⁠־BASOR (בוליטין של החברה האמריקנית למחקר המזרח) 94, אפריל, 1944, עמ׳ 29.
45 כ״ה בכי״ל. וכן מעתיק מן הירושלמי בפי׳ רבינו הלל לתו״כ, עיין במאמרו של ר״א פינקלשטין הנ״ל. ובירושלמי כי״ל תוקנה החי״ת של ״חוצד״ לקוף, כלומר, קוצד, קוצר.
46 וכן, כנראה תקנו הסופרים אף בתו״כ. עיין ספר יריאים השלם סי׳ קי״ט, מ״ז ע״א, ובפי׳ הרש״ס שהזכרנו בפנים. ועיין מאירי חולין, עמ׳ 509 (והעתיק בשם התו״כ את לשון הבבלי) ועוד.
47 עיין על פירושים נכונים ממין זה בדוגמאות שהבאתי בסה״י לכבוד הרי״ן אפשטין (תרביץ ש״כ), עמ׳ 114.
48 עיין פאה פ״ד מ״ד ושביעית פ״ה מ״ד ועוד. ועיין אבות פ״ד מ״ה. ונזכר גם קרדום של ניכוש (כלים פכ״ט מ״ז; ירושלמי מגילה פ״א ה״ט, ע״א ע״ב ובמקבילה בנדרים) שעוקר את העשבים עם השרשים.
49 עיין פיה״ג לטהרות, הוצ׳ הרי״ן אפשטין, עמ׳ 30, הע׳ 15.
50 עיין ירושלמי מגילה פ״ד ה״א, ע״ד ע״ד: זרע דכיתן, וזרע ליה וחצד (=ועצד) ליה.
51 והמפרשים פירשו את משנתנו (פ״ד מ״י) בדברים שדרכם בתלישה. אבל מסתימת לשון המשנה והתו״כ משמע שבסתם תבואה אנן קיימין. ועיין להלן.
52 להלן (מנחות פ״י הכ״ח) שנינו: ר׳ שמעון בן אלעזר אומר מקטפין לפני העומר. וכן בבבלי (פסחים י״א רע״א; מנחות ס״ח א׳): שאני חדש מתוך שלא התרתה לו אלא ע״י קטיפה. ונראה שבעומר אין איסור אלא בקצירה דווקא, ואפילו תלישה מותרת לכתחילה לר״ש בן אלעזר ולר׳ יהודה. ואף שם לא דברו חכמים אלא בהוה, משום שלפני העומר לא קצרו את כל התבואה אלא מקצתה כדי לאוכלה מיד, מחמת חביבות החדש בזמנו, ולא קטפו אלא ראשי שבלים. ובזמן הקצירה הסירו אף את הקשים שנשארו אחרי הקטיפה.
53 כתובות ספי״ב, ל״ה ע״ג; גיטין פ״ה סה״א, מ״ו ע״ד.
54 ב״ב קל״ב א׳ (בהוצאות שלנו ובגאונים ובראשונים); שם ק״נ ב׳.
55 ב״ב קל״ב א׳ בכתי״י ובראשונים, עיין דק״ס, עמ׳ 364, הע׳ ע׳. וכ״ה בתשה״ג גיאוניקא ח״ב סוף עמ׳ 152.
56 כנראה שהגאון מפרש ששמואל ורב נחמן סוברים כר׳ יוסי שאינו מצריך כתיבה לשיטת הבבלי, כמו שפירשו כמה מן הראשונים.
57 ועיין גם בתשה״ג אסף, הוצ׳ מק״נ ירושלים תש״ב, עמ׳ 32, ובהערות שם.
58 כ״ה בכל כתה״י שבדקתי. וכ״ה בהוצ׳ הרצאג, עמ׳ 16. ולפי גירסא זו אין צורך שיחלק בפניה ממש אלא מספיק אם שמעה ולא מחתה. וכן פסק רבינו בחבורו פ״ו מה׳ זכיה ומתנה ה״ט. ופירש רבינו שרב נחמן סובר כשמואל אבל לא כשמואל ממש, עיין הבאור החביב בהעמק שאלה סי׳ ל״ג אות ז׳, מ״ש בשיטת רבינו.
59 כ״ה בכתי״י, בהוצ׳ הרצאג ובפיסקא שבמ״מ פ״ו מה׳ זכיה ומתנה ה״ט בדפוסים הישנים. ורבינו מביא ראייה מלשון המשנה שאמרה איבדה-בפיעל (ולא אבדה-בקל), ומשמע שהיא מאבדת את כתובתה בידים ע״י שתיקותה.
60 עיין רשב״ם ושטמ״ק ב״ב שם ור״מ הנ״ל.
61 או״ז ב״ב הנ״ל (אבל עיין מ״ש הרא״ש שם פ״ח סי׳ ל״ד בשם הר״ח), עליות של רבינו יונה בשטמ״ק שם.
62 קל״ב ב׳, בכי״מ ואצל הראשונים, עיין דק״ס שם, עמ׳ 364 הע׳ צ׳, וכ״ה אף בעיטור שכ״מ, הוצ׳ רמא״י נ״ט ע״ב.
63 הגהת בעל ה״ד אינה מתקבלת, שהרי הגירסא ר׳ יוסי כאן היא בכל נוסחאות התוספתא. וכן מעתיקים הריבמ״ץ, בעל העיטור ובעל או״ז (אלא ששם בט״ס: א״ר אסי) הנ״ל.
64 והמלים ״אמר ר׳ יוסי״ היא פיסקא קטועה מן המשנה, כדרך התוספתא, עיין מ״ש לעיל עמ׳ 6 בשם ר״ת.
65 סי׳ קכ״א, י״ט ע״ג, ועיי״ש בסוף הסימן. וכן הבין את דבריו הר״י לובעצקי בהערה ט״ו לספר ההשלמה ב״ב סי׳ ט׳, כ״א ע״א.
66 אם לא שנפרש כשיטה שמביא הרא״ש (ב״ב פ״ח סי׳ ל״ד) בשם הר״ח, ולפיה לא פירש רב נחמן את המשנה, אלא חידש דין מיוחד. ועיין תשה״ג אסף הוצ׳ מק״נ, ירושלים תש״ב, עמ׳ 32.
67 השמיט ״קרקע״ ע״פ מסקנת הבבלי (ב״ב ק״נ א׳) שה״ה אם שייר מטלטלין. וכ״ה בירושלמי שנביא להלן.
68 הר״ח (לפי תוספ׳ ב״ב קמ״ט ב׳ הנ״ל) והרי״ף (גיטין פ״א סי׳ ת״ו) פירשו מפני שאין העבד יכול לבור את ה״כל שהוא״ כדי שיקנה את השאר, וממילא לא קנה כלל את הנכסים. ועיין רש״י גיטין ח׳ סע״ב. ובהשגות הראב״ד על הרי״ף שם הביא בשם יש אומרים שהעבד אינו זוכה בנכסים מפני שהשם ״כל שהוא״ משמע מרובה ומשמע מועט ומשמע נמי כלו, כל שהוא-כל מה שהוא (עיין משנת כלים פי״ט מ״ג; שם ספכ״ט ועוד בכ״מ). ולפי שיטה זו אפילו לא פירש בעל השטר את הקרקע ואת המטלטלים, אלא שסיים את המדה, כגון בית רובע קרקע, יצא לחירות.
69 כן פירשו הר״ח והרי״ף בגיטין הנ״ל. ועיין בהשגות על הרי״ף ובמאירי שם, עמ׳ 26, ומ״ש לעיל הערה 68. ועיין בתוספתא להלן.
70 ר״י מיגש ב״ב קמ״ט ב׳ ועוד. עיין ביד רמה שם ובהשגות הנ״ל.
71 והר״י מיגש מסביר אחרת, עיי״ש, ועיין בהשגות הנ״ל.
72 כן משמע מלשון הר״ח (אוה״ג גיטין, עמ׳ 5), הרי״ף והר״י מיגש הנ״ל. וכן מפורש בר״מ ריש פרק ז׳ מה׳ עבדים, ועיין רשב״א גיטין ט׳ א׳ ומאירי שם, ריש עמ׳ 27.
73 עיין לעיל הערה 10.
74 הובא בתוספ׳ ב״ב קמ״ט ב׳ ד״ה שייר (א).
75 ולא כמו שפירשו בתוספות הנ״ל שהירושלמי מפרש את דברי הת״ק שבמשנה ודברי ר׳ אלעזר שם.
76 או״ז ב״ב סי׳ קפ״ז הנ״ל, תוספ׳ ב״ב קמ״ט ב׳ ד״ה שייר ובגליון שם, רמב״ן גיטין ח׳ ב׳, רשב״א שם, ריטב״א נדרים נ״ו (אשי ה׳ ל״ט ע״ד), פי׳ הרא״ש כאן ספ״ג, גיטין פ״א סי׳ ז׳, תוספותיו לב״ב (לפי שטמ״ק) ב״ב קמ״ט רע״ב. ועיין בר״ש כאן ספ״ג ובתוספ׳ גיטין ט׳ א׳.
77 ולא כפירושו בגיטין לפני שחזר בו, עיין בחי׳ הרמב״ן גיטין ח׳ ב׳ הנ״ל.
78 הנ״ל חוץ מן הרמב״ן, עיין להלן.
79 אפשר שנשמט שם לפני כן פירוש הר״ש, עיין לשון הרא״ש בגיטין פ״א סי׳ ח׳ שהביא את שני הפירושים.
E/ע
הערותNotes
הערות
Tosefta
Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×